המערכון של "ארץ נהדרת" בשבוע שעבר היה השלב האחרון, בינתיים, בהכאה על חטא של התקשורת על היותה חלק ממנגנון ההכשרה של ח"כ איתמר בן-גביר והגזענות שמתלווה אליו. באופן מצער, התקשורת שוב בוחרת בדרך הקלה ועוסקת בסימפטומים ולא במחלה. זמן קצר קודם לכן שודרה בחדשות 13 כתבה על אלימות של צעירים יהודים בירושלים; בריונים גזענים שמבקשים להטיל אימה על תושביה הפלסטינים של העיר ולהראות להם מי הבוס. הטון בכתבה, בצדק, היה מזועזע. זעזוע דומה ליווה את הגזענות במעון נעמת בחולון ואת מופע האימים של הנערים בתיכון בליך.
איך הגענו למצב הזה שכבר לא מתביישים להיות גזענים, תהו הפובליציסטים. אפשר כמובן לתת שורת הסברים למצב: התחזקות הלאומנות בעולם, השפעת הרשתות החברתיות, המשמעות של חיזוק אלמנטים דתיים בפוליטיקה. אבל כל הדיון הזה מתנהל במנותק מהמעשים של מדינת ישראל, שחמורים וגזעניים הרבה יותר מלשיר "שיישרף לכם הכפר".
ב-18 השנים הראשונות אחרי קום המדינה התקיים ממשל צבאי בשטחי ישראל, שיועד כמובן רק לאזרחים הפלסטינים, והחיל עליהם שורה של מגבלות בתחומי תנועה, עבודה וכלכלה. זו גם התקופה שבה הממשל עודד הגירה ושבה חוקקו חוקים שאפשרו הפקעת קרקעות מסיבית לטובת יהודים. כל זה הרבה לפני דרישת ההורים להגביל את מקומות העבודה של הגננות.
ביטול הממשל הצבאי לא הביא לביטול האפליה הממוסדת כלפי האזרחים הערבים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתקציבים, בהקצאות קרקע או בחוק הלאום, שנועד לקעקע כל אפשרות לזכויות קולקטיביות לפלסטינים בישראל, וכפי שראינו מפסיקות בית המשפט שמסתמכות עליו, פוגע שוב ושוב גם בזכויות הפרט. אבל זה לא מפריע אפילו למרבית חברי הכנסת ב"מרכז-שמאל".
גם הדה-לגיטימציה של נבחרי הציבור הערבים הייתה קיימת מיומה הראשון של מדינת ישראל. היא לא נולדה בעקבות הבקשות של השנים האחרונות לפסול את בל"ד. כבר ב-1949 יצא נתן אלתרמן להגנתו של ח"כ תופיק טובי, וכתב - בעקבות הקריאות למנוע מטובי לבקר את פעולות הצבא ולהכיר תודה לכך שמאפשרים לו בכלל להיבחר לכנסת - כי זוהי זכותו הדמוקרטית, ו"אם היא לא תהיה מובנת מאליה, הרי היא לא תהיה מובנת כלל".
גם קמפיין השטנה שהוביל בנימין נתניהו נגד חברותה של רע"מ בקואליציה, אותו "מס עבאס", הוא בסך הכול המשך לקמפיין של מפלגת חירות (שלימים יצאו חבריה מהמליאה כשמאיר כהנא נאם), שכבר בכנסת השנייה יצאה נגד ההישענות של דוד בן גוריון על "מפלגות הלווין" הערביות, בטענה שהדבר יסכן את ביטחונה של המדינה ושלא ייתכן שח"כים ערבים יכריעו בהחלטות גורליות. נשמע מוכר?
גלעד גרוסמןיורם להמןהנאום של ראש הממשלה יאיר לפיד באו"ם על פתרון שתי המדינות הזכיר לכולנו שיש גם כיבוש. בזמן שהתקשורת עוסקת בבן-גביר, המינהל האזרחי ממשיך בכל יום להתעמר ב-1,000 פלסטינים המתגוררים במסאפר יטא, ושעומדים בפני גירוש מבתיהם כדי שצה"ל יוכל להשתמש באזור כשטח אש, באישור בג"ץ.
קצרה היריעה מלדון בכל הדרכים שבה הגזענות והשנאה כלפי ערבים מנחים את צעדיהם של הפוליטיקאים, השופטים, הצבא והמשטרה. זה קורה כבר 74 שנה. אז נכון שחלקנו מזדעזעים מהגזענות הישירה והבוטה, אנחנו כנראה פשוט מעדיפים אותה בתור מדיניות שקטה.
- גלעד גרוסמן הוא פעיל זכויות אדם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
