"האם תיסע עם הרכב מחוץ לגרמניה?" שאלה הפקידה בסניף השכרת הרכב. "תגידי לי את", עניתי לה, "אני נוסע לזונברג". היא חייכה בעצבנות, אמרה שזונברג זה עדיין בגרמניה אבל המליצה לקחת ביטוח מלא. זונברג זה שם המחוז שבראשו נבחר לעמוד לפני שבועיים עורך הדין רוברט ססלמן (50), הנציג הראשון של מפלגת הימין הקיצוני אלטרנטיבה לגרמניה שזכתה בבחירות המקומיות. זה גם השם של העיירה שאליה אני נוסע, דרך נופים ציוריים של גבעות קסומות ויערי עד ירוקים. מדי פעם מגיע מקום שמזכיר שבין המרחבים הירוקים הפסטורליים האלה, קורה משהו רע. כאן היו הפגנות נגד מוסלמים; במקום אחר ניאו-נאצי תקף בית כנסת ביום כיפור; ולא הרחק משם עומד בית אירוח לפליטים שהועלה באש. צריך להגיע עד לכפרים הקטנים שבתוך היערות, כדי להיחשף ללב המאפליה של שנאת זרים, גזענות וסימפטיה עצומה לנאציזם שצמחה כאן.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל לפני שנכנסים לקרביים של הבחירה הזו וסיבותיה, יש לסייג ולהבהיר מספר דברים: עשור אחרי הקמתה, אלטרנטיבה לגרמניה פורצת דרך, אבל היא עושה את זה במחוז השני הכי קטן בגרמניה (56,992 תושבים). זה הישג קטן וכמעט לא משמעותי מבחינת ההשפעה שלו. ססלמן הוא למעשה המנהל האדמיניסטרטיבי שאמור להוציא לפועל החלטות של הממשל הפדרלי בגרמניה ושל מועצת המחוז, אבל תחום אחריותו הוא לגמרי מקומי. הוא יקבל הוראות מלמעלה לגבי מספר הפליטים שיקלוט, לדוגמה, אבל בסמכותו להחליט אם הפליטים הללו ילונו בחורף באולמות סגורים או באוהלים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
הבחירה בו חשובה מבחינה סמלית, משתי סיבות: הוא חלק מהאהדה הגואה בגרמניה למפלגתו (20-18 אחוז בסקרים, לפני מפלגת השלטון של הקנצלר שולץ), והיא לראשונה מצליחה להשיג רוב בבחירות כלשהן. ססלמן זכה ב-52.8 אחוז מהקולות, כשכל המפלגות האחרות מתאגדות מאחורי מועמד אחד כדי לעצור אותו. גם אם אלטרנטיבה לגרמניה לא תזכה בבחירות במקומות נוספים בקרוב, ראשי ערים ומחוזות אחרים ייאלצו לשתף איתה פעולה.
הדרך לבית של רגינה מולר בקצה הדרומי של תורינגיה, אחת מ-16 המדינות המרכיבות את גרמניה, מפוצצת בכרזות חוצות של ססלמן עם כתובות מתגרות: "אחד משלנו", "הכסף של הפנסיה שלכם הלך לקלוט פליטים" ועוד. זהו קמפיין מתוכנן של אלטרנטיבה לגרמניה: במקום לעסוק בעניינים מקומיים כמו פינוי אשפה, מקומות חניה ובניית גני משחקים, הם התמקדו בבעיות לאומיות שלססלמן אין שום השפעה עליהם.
מולר, בת 43 ועובדת בחברה לפרמקולוגיה, היא חלום הבלהות של הגרמנים הליברלים והדמוקרטים. "בחיים לא בחרתי באלטרנטיבה", היא אומרת, "אבל הפעם הלכתי לכנסים שלהם, להרצאות, לדוכני אינפורמציה בכיכר העיר ולערבים בגני בירה, והקשבתי למה שיש להם להגיד". יותר ויותר גרמנים עוברים את התהליך הזה. הם נענים לפיתוי שמציעה אלטרנטיבה, המפלגה עם הכי הרבה נוכחות פיזית ובעיקר דיגיטלית ברשתות החברתיות, וחלקם נופלים ברשת.
"יש פה בעיה גדולה מאוד עם הממשלה בברלין, בעיקר עם הירוקים. מדובר באנשים מברלין שאין להם אוטו ואין להם דירה, והם רוצים להכתיב לנו מדיניות של איך לנסוע עם אוטו ואיך לחמם את הדירות שלנו. אנחנו לא רוצים שייכנסו לנו לבית. אנחנו רוצים לחמם את הבית בגז ובעצים. הם מוציאים יותר מדי כסף על אוקראינה ועל מהגרים, אבל המשכורת שלנו עדיין קטנה ביותר מעשרה אחוזים מהמערב והפנסיה שלנו עדיין קטנה בשמונה-עשרה אחוזים מהמערב. אנחנו רחוקים מברלין ואנחנו לא זרים, אז אף אחד לא מתעניין בנו. אני גם לא מבינה למה צריך להביא לפה זרים. אם בן אדם הגיע מסוריה לטורקיה - שיישאר בטורקיה! הם רוצים לבוא לפה כי הפכנו ללשכת הרווחה של העולם".
נו, אז אני מבין מהדברים שלך שהם שיכנעו אותך והצבעת לאלטרנטיבה.
"לא. לא יכולתי. זו מפלגת ימין קיצוני עם הרבה נאצים בתוכה. לא יכולתי להצביע, אבל זו לא החלטה רעה. אני מכירה הרבה אנשים שהבינו שהשמרנים לגמרי אימצו את המצע של אלטרנטיבה, אז הם שואלים: למה צריך להצביע להעתק אם יש את המקור?".
ההורים שלה, ניקול והוברט, מצטרפים. האב בדיוק מתקין את המרפסת בקומה השנייה של רגינה. הם מדברים בעיקר על האויב הכי גדול של התושבים באזור הזה - מפלגת הירוקים, שהיא חלק חשוב מהממשלה בברלין. כשאנשים באזור הזה מדברים על הירוקים זה תמיד מלווה בעווית של יריקה או סף הקאה. "שינויים בשבילנו זה דבר קשה מאוד", אומר הוברט, "השינוי שעברנו באיחוד היה מלווה בתקווה גדולה שלא ממש התגשמה. לא הכירו בתארים שלנו ובמקצועות שלנו, קיבלנו עבודות דחק. לכן שינויים בשבילנו זו טראומה גדולה. הירוקים זה שינוי אחד גדול שלא נגמר. המון שינויים דרסטיים בבת אחת: פליטים, קורונה, אוקראינה, אינפלציה, המאבק באקלים וחוקי החימום, טרנסג'נדרים, דיבור מגדרי - זה יותר מדי בשבילנו. אנחנו רוצים רק לחזור אחורה, למה שהיה פעם".
למזרח גרמניה? לשטאזי?
"לא. אנחנו מוקירים את החופש ואת הדמוקרטיה, למרות שאין לנו כסף כדי ליהנות מהם, אבל אנחנו מתגעגעים לביטחון, לעובדה שהחיים שלנו היו מתוכננים חמש שנים קדימה, שלא היינו צריכים לחשוב, מישהו עשה את זה בשבילנו. השינויים האלו 'גדולים עלינו' וההצבעה היא תוצאה של זה. אתה צריך גם לזכור שמי שיכול - עף מפה. נשארים זקנים שמרנים, וצעירים בלי עתיד שקיבלו בירושה מההורים שלהם את המרירות והשנאה לזר. זה מיקס קטלני".
למרות התחושה שמתקבלת מדבריה, לא מדובר פה במצב כלכלי ירוד שעל בסיסו משגשגת אידיאולוגיה של ימין קיצוני. ההכנסה לכל בית אב במחוז היא מעל הממוצע, אחוז האבטלה במחוז נמוך בחמישה אחוזים מהממוצע בגרמניה, מנהלים במפעלים הרבים באזור ובלשכת התעשייה מדברים על מחסור משווע בידיים עובדות. "כל הסקירות על העתיד הן סקירות גרועות", אומר כריסטיאן קוואנט מלשכת המסחר והתעשייה המקומית, "יש מחסור בעובדים ואנשים מסרבים לבוא, למרות שמציעים להם חבילות מאוד יפות כולל לימוד גרמנית לעובדים מחו"ל, אבל למה שאנשים יבואו למקום ששונא זרים באופן מופגן? למה שיבואו תיירים? התעשיות פה הן תעשיות זכוכית וצעצועים, תעשיות שמשתמשות בהרבה אנרגיה, ויש גם בעיה עם משקיעים מהמערב שקונים פה מפעלים ומחסלים אותם, כדי לחסל את התחרות איתם".
אם לא יגיעו עובדים זרים, כל העסק פה יתמוטט, הם לא מבינים את זה?
עובד אחר בלשכה, שביקש להיות מוצג רק כ"פולקר", אמר: "זה בדיוק כמו עם הדמוקרטיה. הם יושבים על הענף, מנסרים אותו, ואז מתלוננים שהענף מתנדנד. אלו מחבלים מתאבדים של החברה הגרמנית. סרטן כועס שמתפשט כדי לנקום בחברה הגרמנית".
ואכן, רבים בזונברג אמרו שלא אכפת להם שהכלכלה במקום תתמוטט, ובלבד שהמקום יהיה נקי מזרים. הם גאים בכך שהצליחו לבייש ככה את גרמניה, שהציגו אותה לעולם כנאצית כשהיא מנסה בכל כוחה להתחמק מהתיוג הזה. "זו בעיה ברמה הפסיכיאטרית", משלים פולקר, "מדובר באנשים עם פיצול אישיות ויצר התאבדותי".
כמה מאות מטרים מביתם של המולרים נמצא גן ילדים. יום לאחר הבחירות הגיע לגן דניאל ווינקלר, צעיר מקומי ואב לאחד מהילדים בגן. הוא עצר את רכבו, שעליו הכתובת "מתנדב לגרש אנשים", והתחיל לחלק לילדים מעבר לגדר בלונים בצבע של מפלגת אלטרנטיבה. בתוך המכונית היו בלונים עם הסלוגן של אלטרנטיבה. הגננות עמדו ולא עשו דבר. ווינקלר לבש מכנסיים בלבן, שחור ואדום, צבעי הרייך, חולצה עם תמונה של חייל, וקסדה של הוורמאכט שעליה הסלוגן Wehrmacht Wieder Mit - שמיתרגם, במשחק מילים על המילה ורמאכט ל"מי מצטרף אלינו שוב?".
יום לאחר שארגון "זונברג נגד נאצים" משחרר את הווידיאו של ווינקלר מחלק בלונים, התברר שמדובר בנאצי אדוק מהענף היותר מיליטנטי של הניאו-נאצים, שהיה פעיל בקבוצות נאציות קיצוניות, פירסם המון חומר ניאו-נאצי ברשתות, היה נתון למעקב לאחר שהיה בקשר עם רשת טרורסיטית שרצחה תשעה אנשים עם רקע הגירה ושוטרת אחת, מה שלא מנע ממנו להיות נוכח באירועים ולהצטלם לצידם של ראשי אלטרנטיבה לגרמניה, ביורן הוקה וססלמן, להתנדב במטהו של ססלמן ולעזור כמשקיף בחירות. כשצילמתי ליד הגן הגיעו לשם גבר ואישה צעירים, שסטו לרגע ממסלול הג'וגינג שלהם. שאלתי אם יסכימו להתראיין. הם אמרו שהם "מעריצים את מה שישראל עושה למוסלמים", אבל הם לא מדברים עם "העיתונות השקרנית", הניפו את ידם הימנית, אמרו בקול "הייל היטלר" - וחזרו לרוץ.
ההערכות של השב"כ הגרמני הן שכאלף, מתוך 28 אלף הרשומים כחברים באלטרנטיבה, הם אנשי ימין קיצוני. ביורן הוקה, ראש המפלגה בתורינגיה ומי שנחקר וחסינותו הוסרה לאחר שימוש בסלוגנים נאציים (הוא סיים נאום ב-2021 במילים "אלס פור דויטשלנד", סלוגן של פלוגות הסער הנאציות שפירושו "הכל עבור גרמניה") וביזוי השואה, הוא עדיין אחד האנשים הכי פופולריים במפלגה. ססלמן חיבק את הוקה מיד כשהוכרז ניצחונו. כבר עכשיו אלטרנטיבה היא המפלגה הגדולה ביותר בתורינגיה, וסקרים מנבאים לה כ-30 אחוז מהקולות בבחירות במדינה. זאת למרות העובדה שסניף תורינגיה של אלטרנטיבה הוכרז על ידי השב"כ המקומי כקיצוני, ולכן מוטל עליו מעקב בכל הכלים האפשריים (הסניפים האחרים של המפלגה רק חשודים כקיצוניים). הבעיה היא שככל שהרשויות בגרמניה מנסות להגביל את המפלגה - כך כוחה עולה, ומצביעים רבים, כולל במערב, רואים בה מפלגה נורמלית.
אלטרנטיבה נולדה כתוצאה ממשבר היורו. ארבע שנים לאחר מכן, ב-2017, הפכה למפלגת הימין הקיצוני הראשונה שנכנסת לפרלמנט הגרמני על רקע משבר הפליטים. בבחירות 2021 היא איבדה מכוחה, ירדה לקצת מעל עשרה אחוזים, והעיתונות והאינטלקטואליה הגרמנית כתבו לה הספדים.
"מה שצריך לזכור לגבי אלטרנטיבה זה שיש לה עשרה אחוזים מוצקים. לאף מפלגה אין בסיס כזה", אומרת פרופ’ אינה רדצייט מהפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת ארפורט, "ואז כל אירוע שקורה בגרמניה מוסיף לבסיס הזה. בעיית ההגירה, שהייתה הטיקט שעליו היא נכנסה לשיח הארצי, חזרה שוב. הכלכלה תקועה, אין פתרונות אנרגטיים, התלות הכלכלית בסין, הסיוע לאוקראינה, אי-המעבר לכלכלה דיגיטלית. אלה שכבה אחרי שכבה של אנשים לא מרוצים, שמחפשים אלטרנטיבה למפלגות הישנות. יש פה תחושה עמוקה של מיאוס, של הזנחה, של פחד ואכזבה עצמית: למה אנחנו לא מסוגלים לתת לילדים שלנו את מה שההורים שלנו נתנו לנו? אז אחרי שלכדה את המעמד הנמוך, אלטרנטיבה מתחילה לקבל את המעמד הבינוני.
"התגובה של המעמד הגבוה לכל זה היא אבסורדית. הם רוצים לבטל את הבחירה בססלמן, או להוציא את אלטרנטיבה מחוץ לחוק. אחרי שהם ניצחו! הרי זה בדיוק תואם לתחושת הקיפוח וההזנחה שלהם. ואם תבטל את המפלגה, אז הדעות של האנשים האלו והתחושות שלהם גם יתבטלו? הם 20 אחוז מהקול הגרמני, הם גדולים מדי מכדי לבטל אותם. צריך להכיל את העובדה שהם שם, לדאוג שלא יזלגו לשם עוד בוחרים, ללכת לשטח ולשמוע אותם. זה מה שאלטרנטיבה עושה".
"תושבים פה זזו מדעות קומוניסטיות לבחירה סוחפת בימין הקיצוני", אומרת אנקה בגריך, סוציולוגית מקומית, "נמאס להם שמשאירים אותם מאחור ומלגלגים עליהם, אז הם עושים הכל למשוך תשומת לב, כולל צעדים רדיקליים. פעם חשבנו שההתנגדות לזרים היא אימוץ של זהות ונרטיב תרבותי, אבל עכשיו, רוב האנשים שמצביעים לאלטרנטיבה הם אנשים נורמטיביים לחלוטין. אלו לא קיצוניים. זה לגיטימי להצביע להם וזה לגיטימי להיראות ליד אנשים כמו ביורן הוקה. בשנה הבאה יש בחירות בשלוש מדינות: תורינגיה, סקסוניה וברנדנבורג, ואלו הולכות להיות בחירות, גם גיאוגרפית, שיאתגרו את ברלין".
"נמאס לי שכל מדיניות החוץ של גרמניה מבוססת על העבר שלה, אני רוצה להיות מסוגל לאהוב את המדינה שלי בלי להתנצל ובלי להיות קיצוני"
מיכאל דיבס, מנקה בחברת "בלשקה" למוצרים אורתופדיים שהצביע לאלטרנטיבה לגרמניה, הוא דוגמה להלך הרוח שתיארו המומחים. "נמאס לי שכל מדיניות החוץ של גרמניה מבוססת על העבר שלה", הוא אומר. "אני רוצה להיות מסוגל לאהוב את המדינה שלי בלי להתנצל ובלי להיות קיצוני. אנחנו אחראים על שני אחוזים מהבעיה האקולוגית בעולם, אבל צריכים לעשות יותר מכולם. מה שעשו עם הפליטים זו בגידה בעם הגרמני. יש פה יותר פשיעה. החברה שלי מפחדת ללכת למרכז העיר בבגדים חשופים, בגלל מה שיגידו לה או איך שיתייחסו אליה. נראה לך שאני יכול להתייחס ככה לנשים שלהם? אז גם מולם אני אזרח סוג ב'? הירוקים קיבלו פה אפס אחוז, והם רוצים להחליט לנו מה יקרה פה? זו מלחמה. הירוקים נמצאים על הגדֵרות שלנו ואנחנו יוצאים להילחם חזרה. אני לא רוצה שפה ניטרלית ואני לא רוצה זכויות פליטים, למרות שאין לי שום דבר נגד פליטים".
מה זאת אומרת, "אין לך שום דבר נגד פליטים"? הצבעת למפלגה שזה המצע שלה.
"זה לא נגד פליטים, זה בעד גרמניה. עובדה שכל המפלגות האחרות מאמצות את המצע שלהם, ואז אומרות על אלטרנטיבה שהיא קיצונית. אם הם יפסלו אותנו, אנחנו נדע בוודאות שאנחנו חיים במדינה לא דמוקרטית. לפני שמונה שנים אנשים באו לצעוק עלינו שאנחנו נאצים כי תמכנו בהם, היום הם פעילים במפלגה. 'הסביבתיים' בברלין חושבים שאני טיפש, איכר, אבל בקלפי הקול שלי שווה לשמאלן הסביבתי. הבחירות האלו היו הברק - הרעם יגיע בשנה הבאה".
אחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה תורינגיה אחד המקומות הראשונים שבהם המפלגה הנאצית הצטרפה לממשלה המקומית. עיר הבירה, ארפורט, הייתה המקום המועדף ללינת לילה של היטלר בדרכו בין בוואריה לברלין. העיר הבווארית הסמוכה, קובורג, הייתה העיר הראשונה שבה נבחרה המפלגה הנאצית לראשות העיר. ב־1932 קיבל שם היטלר תואר של אזרח של כבוד.
קובורג השכנה היא עיר עשירה, מלאת חיים. ביום שהגעתי הייתה מסיבת קווירים במרכז העיר, מלאה בזרים. 20 קילומטר - ושני עולמות נפרדים. "עד הקורונה ניסינו להתחבר אליהם, לדבר איתם, להבין איך עובד הראש שלהם", אומר אמדאוס שרמף, עובד במפעל לייצור אריזות, על שכניו תומכי אלטרנטיבה לגרמניה. "אבל בקורונה הם באו לעבוד פה, בלי חיסונים ובלי רצון לשים מסכות על הפנים, וזה הכניס אותנו להלם. כאילו שחוץ מזה שאנחנו גרמנים, אין לנו שום דבר משותף. לא רוצה לשים מסכה? תישאר בבית! אני נותן לך עבודה ואתה רוצה להרוג אותי? מה הם, פסיכים?".
נסענו לחניון משותף לתחנת דלק ולסניף של בורגר קינג. "תסתכל", הוא אומר. כ-30 צעירים מזונברג עומדים בחניון, מעשנים נרגילות, מצדיעים האחד לשני במועל יד וצועקים הייל היטלר. "ככה כל לילה", הוא אומר. למה דווקא פה? שאלתי. "אני באמת לא יכול להסביר את הלוגיקה שלהם", הוא אמר, "חוץ מזה שאין שום לוגיקה. כלום".
יום אחרי הניצחון בזונברג, ראשי המפלגה השמרנית הודיעו שגם עבורם הירוקים הם האויב העיקרי ונגדם צריך להילחם. אימוץ מדיניות הימין הקיצוני הפך לטקטיקה פופולרית באירופה, בניסיון לגזול ממנו קולות. הטקטיקה של אלטרנטיבה ברורה: לצבור כוח בעיירות ובמחוזות, להראות שהכל מתנהל כרגיל גם כשהם בשלטון, ואז להכריח את המפלגות האחרות לשתף איתם פעולה גם במישור הארצי. מריו פויגט, מנהיג השמרנים בתורינגיה, כבר התבטא שיש להקשיב ולדבר על הדברים שמטרידים את בוחרי אלטרנטיבה, ולא לברוח מעימותים איתם. אבל תושבים רבים לא מסכימים. "פעם, אם מישהו היה ימני קיצוני או פשיסט, אז אף אחד לא היה מעז להצביע עבורו, בגלל הטאבו", אומרת מולר, "היום בוחרים בהם בגלל זה".
ססלמן, יליד זונברג, התבטא בעצרת בסוף אוקטובר כי גרמניה היא רק "ממשלת בובות של ארה"ב" וכי במלחמה באוקראינה פתחה ארצות הברית והקורבנות שלה הן גרמניה ומדינות האיחוד. הטענה לגבי חוסר העצמאות של גרמניה היא מנטרה של המחנה הפוליטי הזה. הדברים הללו והמעשים הקיצוניים של הימין לא זכו לשום תגובה אמיתית מרשויות החוק והשפיטה. כבר 30 שנה שהימין הקיצוני מרגיש שזה בסדר לתקוף זרים. בית משפט בגרמניה קבע שלגיטימי לקרוא לביורן הוקה פשיסט; הבעיה היא שתורינגיה נאמנה להוקה.
אנשי תורינגיה וזונברג גאים בעמדות הקיצוניות שלהם. הפוליטיקאים של הימין הקיצוני מציעים רק גזענות שמרעילה את הדמוקרטיה, אבל הם חזקים, מאוחדים ונשארים יחד, לא רבים כל הזמן כמו יתר המפלגות. ראש המחוז החדש בזונברג נבחר עכשיו לשש שנים. מספיק זמן כדי להפוך את השנאה, ההסתה והגזענות ללגיטימיות. "התעלמנו מהבעיה, חשבנו שהיא תלך", אומרת התושבת המקומית היידי בוטנר, "ופתאום הם נהיו מפלגת האזרחים. אלוהים, אתה יכול לתאר לך תייר אחד שיבוא לפה כשהוא יודע ששונאים פה זרים? אולי יבואו לראות נאצים, כמו בגן חיות. הם אנשים מאוד חכמים, וזה מה שמפחיד. הם תמיד מצליחים לקחת איום כלכלי ולהפוך אותו למלחמת תרבות. זה קרה נגד המהגרים, וזה קורה עכשיו נגד הממשלה והמדיניות האקולוגית שלה. הם גורמים לאנשים לפחד לא על חשבון הבנק שלהם, אלא על הזהות והרצף התרבותי. זה קמפיין ציני ומכוער, אבל מאוד חכם.
"צריך להיות איתם בקשר, אבל זה לא קורה; צריך לעודד אותם, אבל זה לא קורה; הם חיים בעולם נטול קומפלימנטים. הדיבור על האקלים עבר מדיבור באוויר לחשבון החשמל שלהם. אז זה עניין אישי, עניין רגשי. צריך להחזיק להם את היד. הם פוחדים, ובצדק, והם מרגישים שהירוקים מנסים לתכנת אותם מחדש, שהם יעבדו נגד עצמם. מדברים איתם על ויתור על מכוניות דיזל, שזו פרה קדושה עבורם. אז אם אתה רוצה חידושים, וחידושים מעוררים חוסר ביטחון ודרושים ויתור על הרגלים ישנים, אז אל תהיה פחדן ומנותק. תעשה את זה כשאתה מסתכל להם בעיניים".
בזונברג יש, כאמור, מעל ל-58 אלף תושבים. יותר מ-20 אחוז נטשו אותה ב-20 השנים האחרונות. לפני עשור הזרים היו פחות משני אחוזים מהאוכלוסייה, היום הם יותר משמונה אחוזים (הממוצע הארצי הוא 13 אחוז). מחמוד, מהמספרה שנושאת את שמו, לא רצה לדבר. חנות הנרגילות הצמודה אליו נסגרה בגלל הטרדות וונדליזם מצד התושבים והעתיקה את מיקומה לקובורג (בעל החנות אמר לי שהוא הביא לשוטרים וידיאו עם פנים ברורות ומספר המכונית של המשחיתים, והם לא עשו מאומה). צולה, הקצב של "אוריינט מרקט" בגוסטב קוניג שטראסה, מברך על ההגעה שלו לגרמניה לפני חמש שנים מסוריה. "יש עבודה מאז שהגענו, כולם עוזרים, לא קמים בבוקר וחושבים אם עדיין תחיה בלילה".
ואתה לא פוחד מהעלייה של הימין?
"חביבי, אנחנו עברנו את הדיקטטור אסד, ואחרי מה שעברנו ואיבדנו בדרך לכאן נגמרה לנו האספקה של הפחד לכל החיים".
בארפורט, עיר הבירה של תורינגיה, מתקיימות עדיין הפגנות נגד בניית מסגד עם צריח בגובה של תשעה מטר, בעיר שבה צריח הכנסייה מגיע לגובה של 23 מטר. ההפגנות כוללות עשרות מתושבי ארפורט והסביבה, שמגיעים בשעת בוקר מוקדמת ומקימים רעש נוראי לתושבים בסביבות המסגד, כדי להזהיר, לטענתם, מקריאות המואזין כשתסתיים הבנייה. "הם לפעמים באים לשכונות שלנו", אומר רמדאן, פליט מאפגניסטן, "אומרים לנו שאנחנו מיותרים. בפעם שעברה שזה נהיה מקובל מבחינה חברתית זה נגמר בתאי גזים". הוא לובש חולצה שעליה כתוב, "אהבה לכולם, שנאה לאף אחד".
סקר שנערך על ידי אוניברסיטת לייפציג מצא ש-50 אחוז מתושבי מזרח גרמניה לא מרוצים מהדמוקרטיה כפי שהיא כיום. 30 אחוז מסכימים שגרמניה צריכה מפלגה אחת חזקה. לא כל מי שמצביע לאלטרנטיבה הוא ימין קיצוני, אבל כל מי שמצביע להם מצביע במודע למפלגה גזענית, אנטישמית ואנטי-דמוקרטית. 30 אחוז חושבים שגרמנים טובים יותר מאנשים אחרים, וכי "יהודים משתמשים בתכסיסים מלוכלכים להשיג את מטרתם". 20 אחוז טוענים כי לולא חיסול היהודים, היטלר היה נחשב למנהיג מעולה. 12 אחוז אוחזים בדעות ימניות קיצוניות, לעומת שני אחוזים במערב.
"אלטרנטיבה לגרמניה נותנת בית חוקי לאנשים מהסצנה הניאו-נאצית", אומרת מרטינה קלנר, תושבת המקום, "יש פה מלא עסקים של אנשים שתורמים לאלטרנטיבה ותומכים בהם, והם נותנים עיסוק מהוגן לאנשים פסיכופטים ככיסוי. מי שחי פה חי חיי פחד. כולנו יודעים מה קורה מתחת לאף, ואף אחד לא יכול להציל אותנו או לעזור לנו".
מנגד, מסביר מתיאס ווגנר מהכפר האזלבך, כפר עם רוב מכריע של בוחרי אלטרנטיבה: "תראה, אני מחמם את הבית שלי עם עצים שאני משיג לעצמי ביער. אני לא תלוי במדינה, בספקים, לא בשינויים בכלכלה. אני לא רוצה שהמדינה תתערב לי בזה. הבית זה הזהות שלי. לפה ברחתי מהשטאזי, מהאיחוד ומהשינויים שהביא הקפיטליזם. אני מבקש שלא ייגעו לי בסמל האחרון של הזהות שלי, ולא במקום הבריחה שלי. בטח לא כשמפילים את זה עליי בלי לדבר איתי".
"העיתונות נחלשה", אומר מרכוס ניניאנטל, "יש להם עיתון משלהם שהם מחלקים בחינם, הם פעילים ברשתות והם שולטים פה בנרטיב. הם אוהבים שהשב"כ מסווג אותם כמסוכנים, זה מכשיר לשיווק וכל פעולה נגדם תקרבן אותם. הפעם הם ניצחו את כל המפלגות שהתאגדו נגדן. מדובר בנורמליזציה".
לדברי העיתונאי המקומי מרכוס ארמרט, "יש להם אלרגיה לברלין ולירוקים. כיוון שהאלטרנטיבה לאלטרנטיבה לגרמניה הייתה מפלגת השמרנים, אז אנשים בחרו במקור. הם לא פרייארים. הם יודעים שהשמרנים משתפים פעולה עם הירוקים במדינות אחרות. לאף אחד כבר לא אכפת מהנחשול הזה. זה מה שמפחיד. מזעזע. ססלמן מצטלם עם נאצים, אז מה? זה עבר חיטוי. אנשים מאמינים שהתרבות הירוקה יותר מסוכנת מאיבוד הדמוקרטיה. הם מאמצים את אלטרנטיבה, ואחרי זה מתנדבים להפיץ את התורה שלה. הם אנשים חכמים ומסוכנים שכמעט ולא עושים טעויות. הם כבשו את המזרח הרבה לפני התכנון שלהם, והמערב כבר עובר אליהם. הם גם קלטו היטב שיש הרבה אנשים בגרמניה שהפכו להומלסים מבחינה פוליטית".
"ברור", אומרת קתרינה קוניג פרויס, חברת הפרלמנט של מדינת תורינגיה מטעם מפלגת השמאל "לינקה", "גם אם היטלר היה חי היום הוא היה מסרב להגדרה שלו כימני קיצוני או נאצי".
היא נולדה ב-1978 במזרח גרמניה, לשם הגיעה בעקבות עבודתו של אביה ככומר. "אבא שלי היה באופוזיציה, וכילדה אני זוכרת שהיו שמים אותי בפינה ויורקים עליי", היא נזכרת, "פעם אבא שלי לקח ילדים לאושוויץ והם שאלו אותו איך נהיים נאצים. ואבא שלי אמר להם שאם היה יודע, היה יודע גם איך לרפא אותם או להילחם בהם, וזה נכון עד עכשיו". בגיל 18, במסגרת פרויקט של אביה, הגיעה לישראל והתאהבה במדינה, בהמשך חזרה לעוד שנה וחצי להתנדב עם זקנים בירושלים, ומאז היא חוזרת פעמיים-שלוש בשנה. כשנכנסה לפרלמנט ב-2009 היא מונתה לאחראית על המאבק בגזענות, בפשיזם ובאנטישמיות.
המשרד שלה בזלפלד עמוס בפוסטרים ועלונים נגד נאצים. "ביורן הוקה נאצי", כתוב על אחד מהם. על מדיח המים בשירותים כתוב: "אם אתה רוצה לקבל טעימה מהוקה, תלחץ על זה". ויש גם את פרויקט "השכלה" שהקימה כדי לנכש את האנטישמיות, גם במפלגה שלה.
למה אתם לא מפגינים נוכחות כמו אלטרנטיבה?
"אני לא יכולה להכפיל את עצמי. ניסינו לעשות את זה פעם בחודש, אבל זה בלתי אפשרי. לא מבינה מאיפה יש להם תקציב וכוח אדם. מצד שני, הם לא עושים כלום בפרלמנט. אני צריכה לקרוא מאות דפים כל שבוע כדי להיות מוכנה לדיונים בפרלמנט. הם באים, חותמים כדי לא לשלם קנס, ואז ישר עוזבים. כשהם שם הם מדברים ליוטיוב או לפייסבוק. אין שם שום רצון לדיון, אלא לשיווק. הם רק מסתכלים מה הירוקים עושים - ומציעים ההפך. אפס עשייה בכל התחומים".
יכול להיום שהם פשוט הרבה יותר מסורים לאמונה שלהם בהחרבת הדמוקרטיה, מאשר את בהגנה עליה?
"זה המקום שבו הם יכולים להוציא את השנאה והאכזבה שלהם. הם בחיפוש תמידי למי שאחראי לשנאה, לגזענות ולדיכאון שלהם. זה התחיל בפליטים, עבר במשבר היורו, דרך יהודים - ועכשיו שוב פליטים. תמיד מישהו אשם. לגרמניה יש מספיק כסף, אבל אין לה תוכנית רווחה טובה כדי לטפל הן במהגרים והן במקומיים שנשארו מאחור".
את רואה מצב שבו את עוזבת?
"חברים של ההורים שלי אומרים שאני צריכה לעזוב לפני שיהיה יותר מדי מאוחר, כי יש כבר שירים שבהם הם מתארים איך הם הולכים להרוג אותי. התשובה שלי היא שאני לא יכולה, כי אז מי יישאר להיאבק בהם? מי ישמור על מי שלא יכול לעזוב?"
אבל קיים קו אדום?
"כששרים עליי שירים או אומרים שרוצים לשים אותי בתנור וקוראים לי זונה של יהודים, זה משהו אחד, אבל אם ייגעו במשפחה שלי אז זו סיבה לעזוב. אבל מה אז? ולאיפה? אני לא רוצה שהם ינצחו. אני פוחדת. אני מאוד פוחדת".
קצת לפני שעזבתי את זונברג נסעתי למטה של אלטרנטיבה, ברחוב אאוס מספר חמש. המקום, מקושט כולו בדגלי ובמפות המפלגה, היה סגור ונעול. ישבתי על המדרגות לפני הבניין. לאחר שעה קלה נשמע צלצול פעמון בית ספר, ואחריו עלו שני תלמידים במעלה הרחוב. היא ילדה גרמנייה והוא ילד אפריקאי, אולי בני עשר, עם תיק כבד על הכתפיים. הם שוחחו, ציחקקו, החליפו מבטים והחוו בידיהם, ככה לאורך מאות מטרים, כשכל אחד מהם מקפיד ללכת על צד אחר של המדרכה. כמו תיבת תקווה מלאה בייאוש.
"כששרים עליי שירים או אומרים שרוצים לשים אותי בתנור וקוראים לי זונה של יהודים, זה משהו אחד, אבל אם ייגעו במשפחה שלי אז זו סיבה לעזוב"
נכנסתי לאוטו, הדלקתי סיגריה ולחצתי על מצמד הבנזין עד הסוף. לברוח כמה שיותר מהר ורחוק מהמקום המקולל הזה, מהשנאה, מהגזענות, מההבטחות שזו רק ההתחלה. ברדיו היה שיר של סיימון וגרפונקל, טיפות קטנות ונחושות התחילו לכסות את השמשה הקדמית, עוד שיר יפה ושקט של זמרת אמריקאית, ואחריו נשמעה קריינית החדשות והודיעה שבבחירות לראשות העיירה ראגון-יסניץ זכה האנס לות', ראש העיר הראשון בגרמניה שנבחר על טיקט של אלטרנטיבה לגרמניה.
