נתחיל מהסוף: המשא ומתן בבית הנשיא לא היה טעות. לא בעבור ראש הממשלה נתניהו, שבלעדיו היה מוצא את עצמו עם כלכלה מרוסקת לחלוטין ומעמד בינלאומי של ונצואלה, וגם לא עבור בני גנץ ויאיר לפיד. הם לא "רומו", לא הייתה פה מזימה מתוכננת היטב של ביבי - בניגוד להפרת הסכם הרוטציה שלו עם גנץ, לפני כאלף שנים. המגעים היו כורח פוליטי לשני הצדדים, פשוט משום שהציבור הישראלי רצה ורוצה פשרה. שבעה מכל עשרה מצביעים של לפיד וגנץ רוצים בכך באופן עקבי. לא פשרה שתרסק את הדמוקרטיה ותהפוך את בחירת השופטים לפוליטית. לא פשרה שהיא התפשרות על הדמוקרטיה. אבל קציבת כהונתם של יועצים משפטיים? הגבלת עילת הסבירות על החלטות הממשלה (בשעה שעילות אחרות, כגון מידתיות, נותרות בתוקפן)? הרפובליקה הישראלית לא תיפול על זה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
קריסת המגעים ממחישה בעיקר את "טיב ועומק האיבה", אם לצטט ביטוי חביב של אריאל שרון. האיבה היא תוצר של עמדות הציבור. חלקים גדולים מהישראלים נחשפים לתעשיית שנאה שנתניהו הוליד (השבוע שאל פרשן בערוץ 14 האם טייסי חיל האוויר במיל' יהיו מוכנים להפציץ מעוזים של בוחרי ימין או את בית משפחת נתניהו; זה סוג הרעל שהם מפיצים). חלק אחר חש אפס אמון כלפי ראש הממשלה ואנשיו, וזה נקנה ביושר. השבוע הזכיר לי ח"כ בקואליציה את הרגע שבו שב לכנסת ח"כ בועז טופורובסקי מיש עתיד אחרי תאונה, בסוף חודש פברואר, כאשר על צווארו סד. נתניהו וח"כים בליכוד באו לברך אותו, והתמונות הבזיקו. התגובה של אנשי המחאה הייתה חריפה: אנחנו נלחמים, ואתם מסתחבקים. "זה היה רגע של אחדות. ואז הפחידו אותם. הם לא רוצים אפילו להיראות לידנו", אמר הח"כ, "הם פוחדים מהרחוב שלהם". הוא צודק. מצד שני, כולנו זוכרים את התגובה האלימה ומלאת המשטמה לממשלת בנט-לפיד. הדה-לגיטימציה הגמורה, מהתנהגות האופוזיציה המבישה בעת השבעת הממשלה ולאורך כל הדרך.
בסוף, הדברים האלה מחלחלים לחדר המו"מ. ללשכת ראש הממשלה. שר המשפטים לוין ניהל שיחות רבות עם נתניהו בשבוע וחצי האחרונים. אפשר להניח שאף אחת מהן לא תימרצה את ביבי לעמוד בהסכם עם האופוזיציה. הסכם פשוט, ברור: לבחור נציג אופוזיציה ונציג קואליציה לוועדה לבחירת שופטים, ולעבור הלאה. כרגיל אצל נתניהו, דברים פשוטים מסתבכים, והסכמים ברורים מופרים. תמיד יש טיעון: במקרה הזה, הרצון לראות אם חביב הקואליציה, אפי נוה, ינצח בקרב על לשכת עורכי הדין - עניין שיכול לאפשר, לצד בחירת נציג בכנסת, את קביעת נשיא ביהמ"ש העליון בוועדה וריסוק שיטת הסניוריטי. נשמע מסובך? בדיוק. נתניהו, כרגיל במקרים האלה, ספק יוזם, ספק נגרר. ומילא אם היה יוצא לו מזה משהו; השבוע זה נגמר בהשפלה.
"הוא הופיע השבוע בוועדת החוץ והביטחון", אמר לי אחד מאנשי האופוזיציה, "ואיזו הופעה. לא הסכמתי לכל מה שאמר. אבל החדות, הרהיטות, תחושת הביטחון. ממש ראש ממשלה. אי־אפשר להתכחש לזה. הניגוד הזה, בין השואו המדיני־ביטחוני שלו ובין זה שהוא פוליטיקאי מזעזע". נו, אמרתי לו, אם היה גרוע כפוליטיקאי, לא היה ראש הממשלה שניצח ביותר מערכות בחירות מכל אחד אחר. "הייתה לו כוורת פעם", השיב לי הח"כ, "היום הוא מוקף בחדלי אישים. כבר כמה שנים. ותראה איך זה נראה".
לאחרונה דיברה היסטוריונית מפולין עם ישראלי, והביעה השתאות ביחס לתנועת המחאה והצלחותיה. הכל נכון, השיב הישראלי, אבל לנו יש עוד מרכיב סודי, יוצא דופן, שבגללו הממשלה לא מצליחה להעביר דבר: הבלגן הישראלי. במדינה כמו שלנו, עם ממשלה שמונהגת בידי נתניהו, קשה להוציא אל הפועל הפיכה. לא בגלל מחסור בכוונות רעות, אלא בגלל מחסור ביכולות ביצוע. בלגן, השיבה הפולנייה, היא בכלל מילה בפולנית. המילה אולי בשפתכם, אבל את ההמחשה הטובה ביותר שלה תמצאו פה במזרח התיכון, השיב הישראלי; לעיתים זה אפילו מגן עלינו מאלה שחולמים בלילה על משטרים אוטוריטריים.
והבלגן שלט ביום רביעי, ובעצם בכל הימים האחרונים, בקואליציה. הרי ראש הממשלה יכול היה להתחיל במלאכת הסרת מועמדי הקואליציה כבר לפני שבוע, ולהותיר רק את המועמד המוסכם עליו. הוא לא עשה זאת, ונתן לאנשי הליכוד לחגוג בהצטרפות ל"מרוץ". טלי גוטליב לא הייתה הראשונה שבהם. נתניהו היה יכול להודיע בקולו שהוא עומד בסיכום שהושג בבית הנשיא, שיוצגו שני מועמדים, מהאופוזיציה והקואליציה, ולכפות את דעתו על חבריו. הוא גם יכול היה, בפשטות, לתת לבחירות בכנסת להתרחש עם שני מועמדי קואליציה - אך לוודא, פוליטית, שגוטליב לא תיבחר. ממילא, כפי שראינו אמש, רוב חברי הקואליציה הצביעו נגדה.
הרפורמה כשלה, אך נתניהו לא מוכן לקבור אותה. היא זומבי שאוכל את הממשלה שלו. אין ממש קואליציה בהנהגתו, אלא פלגים־פלגים, משל מדובר במציאות פוליטית עזתית
את כל הדברים הללו נתניהו היה יכול לעשות - ולא עשה. לא רק שכשל פוליטית בסידור הצד שלו במפה הפוליטית (עניין שיאיר לפיד ובני גנץ הסדירו בתוך 24 שעות), אלא שניסה לבצע מחטף. וגם בזה הוא נכשל.
העריקים שהצביעו עבור אלהרר לא היו רק מהליכוד. אמש דובר נכבדות באפשרות שאחד מהם, ואולי יותר, באו בכלל מש"ס. מי יודע? אולי זאב אלקין, וכששאלתי אותו השבוע הוא הודיע לי נכבדות ש"אפילו את העריקים בהצבעה ב-2009 לוועדה לבחירת שופטים, זו שבה נבחר אורי אריאל במקום רוני בר־און, אני לא מוכן לחשוף".
אם אכן היה עריק או שניים בש"ס, אפשר להבין מדוע. אריה דרעי תולש את שערותיו מרוב תסכול אל מול ההתנהלות הפוליטית הכושלת והקיצונית של הקואליציה הזו. טלי גוטליב סיפרה השבוע שהוא צעק עליה בשעות לפני ההצבעה. לדרעי יש אינטרס עליון בהשגת פשרה בנושא ההפיכה, כזו שבסופה יוכל לשוב לשולחן הממשלה. שוב ושוב הוא - שכבר ראה ראש ממשלה או שניים והתמודד עם משברים פוליטיים מורכבים - צריך להתמודד עם עב"מים כמו יריב לוין, קיצונים כמו רוטמן או גוטליב, שהיא, נאמר זאת בלטינית עדינה, "סו ג'נריס". מין משל עצמה.
הייתה מחשבה נאיבית שהמשבר הפוליטי שהחל בישראל ב-2019 הסתיים בבחירות האחרונות, שבהן נבחרה קואליציה יציבה, טבעית וקיצונית. התפיסה הזו התנפצה השבוע סופית. הממשלה הציבה בראש סדר העדיפויות "רפורמה" מוטרפת, קיצונית ובלתי ישימה שהובילה את החברה הישראלית אל קצה הצוק. התגובות ההיסטריות בשוקי המטבע המחישו עד כמה פגיעה ונוירוטית הפכה להיות הכלכלה פה. אילולא קארין אלהרר הייתה נבחרת, עשרות אלפים ויותר היו מתייצבים, בדקת קריאה, בהפגנת ענק בקפלן. העצבים של כולם, מכל הצדדים, מתוחים עד הקצה.
הראיון שהעניק השבוע מזכיר הממשלה, ובו אמר כי גנץ ולפיד הסכימו להחזרת דרעי לשולחן הממשלה, הוציא בכירים באופוזיציה מדעתם: "הוא רוצה שנוציא דברים שאמר בחדר הסגור?"
הרפורמה כשלה, אך נתניהו לא מוכן לקבור אותה. היא זומבי שאוכל את הממשלה שלו. אין ממש קואליציה בהנהגתו, אלא פלגים־פלגים, משל מדובר במציאות פוליטית עזתית. במו"מ בבית הנשיא רון דרמר מייצג את עמדת ראש הממשלה, אבל הכל עובר גם דרך לוין. שר המשפטים הביע עניין מוגבל בבחירת הנציגים לוועדה לבחירת שופטים - הוא ממילא התנגד לכינוסה - עד שהבין שזו דרך לפוצץ את המו"מ עם יש עתיד והמחנה הממלכתי. משעה שנתניהו סיכם על מועמד מכל צד, עמלו הצדדים הקיצוניים בקואליציה שלו כדי לרסק את המילה של הבוס. במקביל, התועמלנים של נתניהו בתקשורת יצאו משליטה; אם במארס הם תבעו לפטר את גלנט, ביום רביעי הם היו מזועזעים מכך שייבחרו נציג קואליציה ונציג אופוזיציה לוועדה. כל הגורמים האלה בונים על ההססנות של נתניהו, הדחיינות שלו.
כשנתניהו כבר מחליט, הבעיה היא יכולת ביצוע עלובה. אגב אריאל שרון, כאשר הוא ואנשיו תיכננו את ליל המיקרופונים הידוע במרכז הליכוד (ובו ניתקו את המיקרופון של יצחק שמיר, בעוד שרון שואג בפני חברי המרכז "מי בעד חיסול הטרור, ירים את ידו!"), הוסבר לשרון שכבל המיקרופון של שמיר ינותק, ושלו ינותב אל הרמקול. הוא עיפעף, ושאל איך חותכים את הכבל. שוב הוסבר לו שאין צורך, אבל שרון רצה לוודא שהמיקרופון של שמיר לא יעבוד. "איפה הקאטר", הוא שאל את אנשיו ובראשם אורי שני, "איפה הקאטר!". המעשה של שרון היה נפסד כמובן, אבל משעה שיצא לדרך - הוא וידא שהדברים יקרו, עד הכלי הקטן שיחתוך את הכבל האחרון (לא נעשה שימוש בשום קאטר, אגב). נתניהו יצא אל מהלך נפסד ואסטרטגי בהרבה: הפיכה משפטית. הוא לא וידא שום דבר. וככה זה גם נראה.
המו"מ נראה מת למדי. המילה של נתניהו התבררה כחלולה. הוא הפר סיכום מפורש. מקורבים לנשיא הרצוג אמרו ברביעי בצהריים לאופוזיציה כי נתניהו יעמוד במילתו; זה לא קרה. "מרמאי וחזק לרמאי וחלש", אמר לפיד. ממילא מנהיגי המחנה הממלכתי ויש עתיד נתונים תחת לחץ כבד של המחאה, שהזהירה שנתניהו רק יעשה שימוש בוויתורים בחדרים הסגורים - ולא יעמוד באף הבטחה. הראיון שהעניק השבוע מזכיר הממשלה פוקס, שבו אמר כי גנץ ולפיד הסכימו להחזרת דרעי לשולחן הממשלה, הוציא בכירים באופוזיציה מדעתם. "הוא רוצה שנוציא דברים שאמר בחדר הסגור בבית הנשיא? ומי עושה דבר כזה בכלל? וזה גם שקר", אמר אחד מהם, "אבל הנקודה היא איך נוכל לסמוך עליהם בכלל בפעם הבאה, אם תהיה כזו". נתניהו, מצידו, נתון תחת לחץ כבד של הימין, שחלקים ממנו חשים מושפלים מהאפשרות של פשרה, ומהלכים אינטנסיביים, כולל מתוככי ממשלתו, לפוצץ את המגעים. הדבר הנכון היה שיכריע במהירות, ירוץ להסכם עם גנץ ולפיד, יחתוך הפסדים ואז ינופף להם לשלום מהחדר הסגלגל בבית הלבן. אך הממשלה של ביבי מתנדנדת כל העת בין זדון לבלגן. השבוע היה הבלגן, ואם תתחיל חקיקה חד-צדדית כפי שמבטיחים בקואליציה, תכף נחזה בזדון.
אולי כדאי לפרוט את זה: "אם הוא מתחיל בחקיקה חד-צדדית, אין יותר מו"מ עד שייפול", אמר לי גורם אחד באופוזיציה, "פשוט גמרנו. אנחנו לא נסכים, והציבור שלנו לא יסכים למגעים במקרה כזה". התגובה הלוחמנית הזו מייצגת דברים שנאמרו לי שוב ושוב. ומה בכלל התועלת בהגבלת עילת הסבירות במידה מצומצמת או כהונת היועצים המשפטיים, שני עניינים שהשפעתם הסופית על חזון "הרפורמה" היא מוגבלת ביותר? האם זה שווה את גלי ההפגנות והמחאות, פיצוץ המו"מ, הנזק הכלכלי, השבר עם המערב ובפרט וושינגטון? במקביל, גנץ כבר הודיע לאנשיו שאם נתניהו יימנע מחקיקה חד-צדדית ונציג הקואליציה ייבחר בעוד כמה שבועות, אין בעיה מבחינתו לשוב לשולחן המו"מ בבית הנשיא.
בקיצור, נתניהו צפוי לבצע חישוב מחודש. זה יקרה, כמו כל דבר, ברגע האחרון.
אפילו ביחס לשנים המשוגעות שאנחנו חווים, משהו יוצא דופן מתרחש במזג האוויר. אפשר לחוש אותו היטב, בישראל עם גשמים בחודש יוני - ובעצם בכל מקום. בספרד היו לפני כמה שבועות ימי עומס חום יוצאי דופן שגרמו לנזקים עצומים. אחריהם, היה לפתע שלג. ניו-יורק עטתה גל כתום, תוצר של עשן שעשה את דרכו מקנדה בעקבות גל שריפות ענק ביערותיה. היקף השריפות הללו, אומרים מדענים, קשור לשינוי האקלימי וההתחממות הנמשכת. הצפות ענק מהירות כבר אינן מגיעות לחדשות - אם מדובר באיטליה, אם בארה"ב ובוודאי אם באסיה.
שורה של גרפים מטרידים התפרסמו לאחרונה ומתקפים את התחושה של חריגה קיצונית. היקף הקרח הצונח בצפון הארקטי, באופן תקדימי. טמפרטורת הים באזור הטרופי וגם החום הגבוה - יחסית לכל שנה אחרת בעשורים האחרונים - של פני המים בצפון האוקיינוס האטלנטי. ההערכה היא שאנחנו חוזים בשיבת "אל ניניו", תופעת האקלים שמזוהה עם עליית טמפרטורות ומזג אוויר קיצוני; הוא מגיע אחרי דפוס מזג אוויר של "לה ניניה", שהיא תופעה מצננת בעיקרה. הרע עוד לפנינו: במרכז שינויי האקלים האירופי קופרניקוס מעריכים ששיאי החום יגיעו ב־2024. אלה אינן תופעות נורמליות, ובהחלט לא קשורות רק לדפוסי מזג אוויר היסטוריים. מחקר שפורסם במארס 2023 קבע כי ב־15 השנים האחרונות צבר כדור הארץ חום כמעט באותה מידה של 45 השנים שלפני כן. באותו חודש, לדוגמה, הטמפרטורות של פני הים בחופים המזרחיים של ארה"ב הייתה גבוהה לעיתים בכ־14 מעלות (!) מהממוצע של 1981־2011. החוקרים אמרו בכנות שהם לא יכולים להסביר את התוצאות הללו.
במקביל, ברור למדי שמשבר האקלים מחריף. ה"ניו סיינטיסט" דיווח השבוע כי טמפרטורת פני המים בצפון האטלנטי, לדוגמה, הגיעה לפני כמה ימים ל־22.7 מעלות. זה חצי מעלה יותר מהשיא ההיסטורי הקודם, שנרשם בשנת 2010. באותה כתבה, הושמעה גרסה מעט אופטימית יותר; עליית טמפרטורות פני הים קשורה לכך שרוחות המגיעות מהסהרה אינן נושאות די אבק אל האוקיינוס. האבק הזה מיתן בעבר את ההתחממות.
התחממות כזו של האוקיינוסים מסכנת באופן קריטי את המערכת האקולוגית התת־מימית; השבוע כבר דווח על אירועי תמותה המוניים של דגים. הנתונים האלה, עם כל הכבוד להפיכה המשפטית, הם החיים עצמם; או הסיכוי להיכחדותם.
