נאום נשיא המדינה יצחק הרצוג, אמש
(צילום: לע"מ)
די לצפות ברשימת המזדעקים מול נאום הנשיא יצחק הרצוג אמש (ראשון) כדי להבין עד כמה הוא היה דרוש. עוד לפני שנישא, מיהרו הסיקריים מרחוב קפלן בתל אביב להכריז ש"הרצוג עובד אצל ביבי במטרה לנטרל את המחאה שמתוכננת למחר! לא יעזור לו!". במקביל הצהירו ממשיכי דרכו של אלעזר בן יאיר בכנסת ש"הרצוג פועל בשליחות אהוד ברק כדי לבלום את החקיקה מחר! אסור שזה יקרה!". כרגיל האזהרות לוו בסימני קריאה רבים. הרי ספקות הם לחלשים בלבד.
זה לא מפתיע. מובילי השיח הקיצונים אצלנו עברו מזמן את השלב המייאש שכל מי שאיתרע מזלו ולקח חלק בוויכוח אמוני מכיר לעייפה: השלב שבו כבר אין עם מי להתדיין. כל עובדה שתוצג, כל דעה שתישמע, כל תגלית חדשה רק יאוששו את צדקת המאמין. "צדיק וטוב לו" – ברור שיש אלוהים. "צדיק ורע לו" – אז בטוח שהוא לא באמת צדיק. ואם אין ספק שעסקינן בצדיק, אזי "נפלאות דרכי האל" ואנו עוד נגלה שמה שנדמה כרע הוא דווקא טוב. שוב דבר לא יזעזע את האמונה.
וכך, דקות ספורות אחרי סיום הנאום, מיהרו הקנאים משני הצדדים להצהיר שנבואותיהם התגשמו והרצוג אכן שירת את הצד השני. אלה טוענים ש"בדבריו הרצוג ביקש לעצור את המחאה במקום את המהפכה המשטרית", ואלה טוענים ש"בקריאתו לעצור את החקיקה הרצוג מבקש לבטל את בחירת העם ולהעבירה למגרש הביתי של מפלגתו לשעבר". באופן שהיה מצחיק אם כל העסק לא היה מסוכן כל כך, אפילו המילים ששני הצדדים השתמשו בהן היו זהות: אלה ואלה מצטערים שבחרו בו לנשיא, אלה ואלה טוענים שהוא פועל ממניעים פוליטיים, אלה ואלה טוענים שאין עם מי ועל מה לדבר וכמובן אלה ואלה שטוענים שאין סימטריה ואיך הוא מעז להשוות בכלל.
אלא שהקנאים הם מטבעם רבי-עוצמה ובעלי קול ולכן תגובותיהם לוכדות את העין הציבורית, אבל למען האמת הם מייצגים מעטים, בעוד שהנשיא אמור לייצג את העם כולו, ונדמה לי שהוא עשה זאת היטב. קודם כל בשידור תחושת הסכנה שמפעמת בקרב רבים ש"אנחנו כבר מזמן לא בוויכוח פוליטי, אלא על סף קריסה חוקתית וחברתית. כולנו מרגישים שאנחנו נמצאים רגע לפני התנגשות אלימה; שחבית הנפץ לפני פיצוץ, ושאנחנו על סף של "יד איש באחיו". אמת ויציב. גם אני חרד כמותו, ש"אם רק צד אחד ינצח, ולא משנה איזה צד - כולנו נפסיד, מדינת ישראל תפסיד".
מנאום הנשיא גם בלט שאין פה שחור ולבן, בני אור ובני חושך, אוהבי הארץ או שונאיה, אלא יש פה מחלוקת מורכבת ורצינית שבה כל אחד מהצדדים בא עם מכאוביו ופחדיו. לא בכדי הדגיש הרצוג שחייבים להקשיב להם ולא לבטלם במחי יד. אין דרך להתחיל בתהליך אמיתי של הידברות בלי להכיר בכנות כאבו של האחר. ניכר היה שהנשיא מקפיד לשמור על איזון כמעט מקודש בין הצדדים. כאב מול כאב, פחד מול פחד, גרסת אמת אחת מול האחרת.
פרופ' יובל אלבשןבאופן מוזר דווקא בחמשת העקרונות שהוצגו כנקודת הפתיחה לניהול משא ומתן בין הצדדים זנח הרצוג את האיזון והתמקם בצד מתנגדי הרפורמה. כינון "חוק יסוד: החקיקה" לפני "חוק יסוד: השפיטה", טיפול בעומס המוטל על בתי המשפט, שלילת רוב מובנה לקואליציה בוועדה לבחירת שופטים והותרת עילת הסבירות (בתצורה מצומצמת יותר) הם לגמרי תנאי הפתיחה של המתנגדים לרפורמה. אפשר שזה לא מוזר ושהרצוג זיהה שהם הצד שקשה יותר להביא לשולחן האחווה ומכאן הוויתור על האיזון דווקא בנושאי המהות הללו. מזכיר את שיטת ראש הממשלה לשעבר ואחד מגדולי נושאי המשאים והמתנים, לוי אשכול, שהיה מוכן לוותר על הטפל שבניסוח כדי להשיג את העיקר במעשה.
במובנים רבים זה היה נאום מפא"יניקי מהסוג הישן והטוב. זה של הגם וגם שמחבר את השורות, מוביל לפשרות ובונה מדינות. על רקע המצדה שכולנו נגררים אליה על ידי הקיצוניים הוא קיבל טעם משובח במיוחד. טעם של געגוע לימים שלא הכוח היה החשוב, אלא המטרה המשותפת.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
