עדינה משה, שהשתחררה בעסקת החטופים אחרי 49 ימים בשבי ארגון הטרור, סיפרה הבוקר (חמישי) בריאיון לגלצ כי במהלך שהותה במנהרה, הבחינה בחטופים ירדן ביבס ועופר קלדרון מניר עוז כשהם מוחזקים במכלאות. "היו שם מכלאות. ניגשתי, והיה חשוך לגמרי. שאלתי 'למה אתם במכלאה?' והם אמרו שהם לא יודעים. כששאלתי אם התעמתו עם חמאס - הסתבר שכן. בזמן החטיפה הם התעמתו עם חמאס", אמרה.
עדינה משה, בשבת: "אמרתי שחמאס ירצח חטופים במנהרות"
(צילום: הרצל יוסף)
לדבריה, "עשיתי הליכה אחורה, עם צעדים אחורה. אמרתי 'נסתכל על אנשי חמאס, נבדוק אם הם לרגע מורידים את העיניים ממני'. עופר וירדן סיפרו לי את הסיפור שלהם. אני מיד חשבתי מה אני עושה עם זה אחר כך".
משה הוסיפה: "נתתי לזה יומיים ופניתי למפקד של הכיתה ששמרה עלינו. אמרתי לו ששמעתי קולות בעברית, אמרתי לו 'הם מניר עוז'. הוא אמר לי 'מניר עוז? איך את יודעת?'. אמרתי לו שיביא אותם להיות איתנו, ואחרי יומיים הוא הביא את שניהם אלינו לשעה. ואז החזיר אותם בחזרה למכלאה. למחרת הביא אותם עוד פעם לשעתיים".
היא נשאלה אם ירדן ביבס ידע מה קרה לשירי ולילדים - כשהכוונה לחטיפתם: "הוא ידע להגיד לנו שהוא יצא אל החמאסניקים מהממ"ד. לא נשאר בממ"ד. שירי והילדים נשארו בממ"ד. הוא אמר 'אני מאוד מקווה שלא נכנסו אליהם כי כל המחבלים שהיו אצלי בבית תפסו אותי והובילו אותי למקום המפגש בקיבוץ, משם לקחו לחאן יונס'. כך הוא האמין הרבה זמן. בשלב מסוים הלכתי לברר עם החמאס אם שירי והילדים נמצאים עם חמאס. אמר לי שייקח זמן לברר. יצרתי מההתחלה יחסים טובים והוגנים עם חמאס. הבנתי שזה יעשה לנו טוב".
תיעוד קשה: רגע חטיפתו של ירדן ביבס לעזה
שורדת השבי אמרה כי לא צפתה בתמונות מהמנהרה שבה נרצחו ששת החטופים, אותן חשף השבוע דובר צה"ל תת-אלוף דניאל הגרי. "מאז 7 באוקטובר אני שומעת רק מוזיקה", סיפרה.
בסוף השבוע נאמה משה בהפגנה בכרמי גת בהשתתפות תושבים מניר עוז. "סיפרתי לתחקירנית של השב"כ שהמנהרות זה מבוך אחד ענק וגדול שנמצא מתחת לאדמה של כל הרצועה. היא לא כל כך הבינה. אמרתי לה זה לא מנהרה. זה ערוצים. כל מיני. כשהשתחררתי מבית החולים היא שלחה אליי מהנדסת של השב"כ, והמהנדסת ביקשה שאצייר איך המנהרות נראות", אמרה.
היא הוסיפה: "אמרתי שברגע שצה"ל ייכנס למנהרות האלה אי-אפשר להציל את החטופים. כי לחמאס על-פי אמונתו ודרכו - הוא ירצח אותם מיד. זה לא כי לא רצו עסקה. זה כי הם בעצמם במילא היו בסכנת מוות. את כל החברים שהיו איתי ביחד בשבי באותה מנהרה הם ירצחו. הם יירצחו ע"י החמאס כי צה"ל יתקרב אליהם. למרות שאמרתי שזה מה שיקרה. אבל מי אני? כי אין לחמאס מה להפסיד ברגע שהוא רואה כוחות צה"ל. הוא פשוט רוצח את החטופים".
לפני כחודשיים סיפרה משה גם על החטוף חיים פרי, שנהרג בשבי, וסיפרה כי שהה עימה. היא אמרה כי פרי היה סבור שהם ייאלצו להמתין שנתיים עד שישוחררו. "אמרתי לו 'למה אתה כזה פסימי? יש לנו מדינה', התווכחנו אפילו, ואז הוא אמר לי 'יש לנו את ביבי ואנחנו שמאלנים'".
יוכבד ליפשיץ: "אכלתי פיתה ביום, בקושי ישנתי"
יוכבד ליפשיץ, שנחטפה לעזה ב-7 באוקטובר מניר עוז ושוחררה לאחר 17 ימים, סיפרה גם היא היום על התקופה בשבי. "היינו כולנו יחד בחדר, וכולם קיבלו את התרופות", סיפרה ליפשיץ בכנס האגודה הישראלית לגרונטולוגיה, שנערך בנושא השלכות המלחמה על האוכלוסייה המבוגרת. "היה שם בחור פצוע, שכל העור בידיים וברגליים שלו התקלף כי אופנועו התהפך. פרמדיק היה מגיע כל יום ומטפל בו במשך שעה וחצי, נותן לו תרופות כולל אנטיביוטיקה פעמיים ביום. הוא התחיל תהליך ריפוי, אבל למרבה הצער הוא נפטר. שמו היה אברהם מונדר".
לדבריה, "הייתי בחדר עם חמישה אנשים בגיל דומה לשלי, כולנו מעל גיל 80. היינו באותה שכבת גיל. השתדלנו לעזור אחד לשני. מי שלא רצה לאכול את החצי פיתה שלו היה נותן לאחר, וכך הסתדרנו עם מלפפון אחד ביום, פיתה וגבינה לבנה. אני קיבלתי פיתה ביום, ולא יכולתי לאכול יותר מזה. ירדתי חמישה קילוגרמים. מאז ששוחררתי חזר לי התיאבון פחות או יותר״.
עוד היא סיפרה: "ביום הראשון בשבי היינו עם ילדים, אבל אחרי זה הפרידו אותנו. הכניסו אותנו לחדר שבו קיבלנו מזרנים, שמיכות, כריות, מקלחת ושירותים עם מים זורמים וכל מה שקשור להיגיינה נשית, כי היינו שלוש נשים".
ליפשיץ אמרה כי לדעתה שחררו אותה אחרי 17 ימים כי היא הקיאה במשך ארבעה ימים ולא אכלה כלום. ״הם כנראה חששו ממגפה, ולכן הרופא המליץ לשחרר אותי", אמרה.
בעלה של יוכבד, עודד ליפשיץ, עדיין בשבי חמאס. "כשנחטפתי, בעלי עודד היה פצוע ושכב מעולף", סיפרה. "חשבתי שהוא מת, ולא יכולתי אפילו להיפרד ממנו. גיליתי שהוא בחיים כשהחטופות חזרו אחרי 50 יום, התברר שהוא היה כמה ימים עם אישה מניר עוז, אבל מאז נעלמו עקבותיו. אני לא חושבת שהוא יוכל לשרוד בלי תרופות. כל הגברים שהיו איתי נפטרו. אם לא מקבלים תרופות ומזון, הגוף פשוט דועך.
“בקושי ישנתי בשבי, הייתי נרדמת ומתעוררת כל הזמן. ככה עברו הימים. אבל עכשיו השינה שלי בסדר. לא היו חלומות. הייתי עסוקה בשאלות – למה זה קרה לנו? למה הופקרנו? למה הצבא לא הגיע בזמן? הצבא הגיע רק אחרי שכל הבוזזים והגנבים כבר עזבו. גם היום אין לי תשובות לשאלות האלה, וגם לצבא אין תשובות״.
על העתיד אמרה: "ניר עוז תיבנה מחדש. אמרו שזה ייקח חמש שנים, אז אני אהיה בת 91 כשזה יקרה. אם עודד לא יהיה איתי, זו תהיה בעיה. כרגע אני בבית אבות. אחת הסיבות שלא הלכתי לכרמי גת, איפה שכולם נמצאים, היא שקשה לי לפגוש יתומים ואלמנות. רואים שם את המשבר, את הקהילה דועכת, וזה קשה לי. מי שלא עבר את זה, זה יותר קל לו".
לדבריה, החיסרון העיקרי בהזדקנות הוא הבריאות שדועכת, אבל היתרון הוא שיש הרבה ניסיון חיים. "המסר שלי לאנשים שמטפלין בזקנים - תשמעו יותר, תהיו סבלניים לאנשים מבוגרים. יש להם הרבה מה להגיד, גם אם זה לוקח זמן. תמיד תתייחסו אליהם בכבוד", אמרה.
