כולנו נתקלנו בדיווחים על מפגינים עזתיים נגד חמאס. התקשורת פירשה. ראש הממשלה ציין זאת בנאומו. שרים התראיינו על כך. בעיתונות הבינלאומיות הרחיבו בנושא. מידת האותנטיות של אותן מחאות טרם התבררה. גם לא היקפן. לפי ניסיון העבר – מהרצועה ועד טהרן – סיכויי הצלחתן אינם גבוהים. הסיבה לקיומן בימים אלו אף היא בלתי מוסברת. במאמרו כאן ציין נדב איל שהמחאה פרצה כעת, בין היתר, "משום שאנשים טעמו את טעמה של הפסקת אש ארוכה, וחזרה לאדמותיהם אחרי חודשים רבים של מגורים ארעיים". זהו טיעון לוגי אבל לא בהכרח מבוסס היסטורית. העזתים למודי הרס ונדודים. מחיר ההפסד במלחמה הומחש להם לאורך השנים. במילה ובמעשה. ועדיין, חלקים נרחבים ברצועה נותרו אוהדי חמאס במספרים מדאיגים. רבים מהם תמכו והשתתפו בטבח. אז למה דווקא עכשיו? רק הזמן יאמר.
הפגנה מכיכר סראיא בעיר עזה: "חמאס החוצה"
ובכל זאת, אם להיות אופטימיים לרגע, אז המשמעות אדירה. לא רק משום שמדובר באירוע נדיר, אלא בגלל החובה שמוטלת על ישראל. במאמרו מציין איל ש"מלחמה איננה מנוצחת רק בתותחים והפצצות, אלא גם במהלכים פוליטיים". זה בהחלט נכון. הנעת מהלכים מדיניים להשגת קונצנזוס בנוגע ל"יום שאחרי" היא קריטית. אבל כדי לאפשר אותם, חשוב לוודא שהשטח, ובראשו הציבור העזתי, בכלל מוכן. אם אכן נוצר כאן חרך בין חמאס לתושבי עזה, על ישראל לדאוג שיורחב עד שתוכל לעבור דרכו. מציאות כזאת, בתורה, היא שתכין את הקרקע למהלכי סיום המלחמה המדוברים. אחרת, תיווצרנה הסכמות בינלאומיות מעל ראשו של ציבור שמסרב לשתף איתן פעולה.
לפני שהציבור הישראלי ישתכנע שההפגנות כנות ובעלות פוטנציאל שינוי, על הציבור ברצועה לחשוב כך
הדרך לעשות זאת עוברת בשילוב שבין "עוצמה רכה" – מדינית ותקשורתית – ועוצמה צבאית. כזאת שמעבר לתכליות המבצעיות הברורות שלה, תורמת בדרכה גם ליצירת הסנטימנט שישראל חפצה בו בקרב העזתים עצמם. במילים אחרות, על ישראל לנהל את מבצע התודעה הגדול בתולדותיה. כי לפני שהציבור הישראלי ישתכנע שההפגנות כנות ובעלות פוטנציאל שינוי, על הציבור ברצועה לחשוב כך. הוא מוכרח להאמין שהפעם אפשר ורצוי לחצות את מחסום הפחד. לא מתוך אהבת ציון, אלא מתוך שנאת המצב הנוכחי. מערכת הביטחון יודעת להגיע אליו בשלל דרכים, אבל זה כמובן לא פותר את האתגר. לכבוש לבבות קשה יותר מכיבוש שטח. ולבבות מוסתים קשה לכבוש עוד יותר. ומהסיבה הזאת לא מדובר באירוע צה"לי בלבד, אלא באופרציה לאומית משולבת, שצריכה לתעל את כל משאבי המדינה.
גם למול מדינות העולם תידרש עבודה מקבילה כחלק ממהלך שכזה, בדרך אל הסכמות מדיניות עתידיות. לא רק במערב, אלא גם בארצות ערב שוודאי ימלאו תפקיד במסגרתן. יצירת לגיטימציה בקרבן לתמרון הצבאי או לעסקת חטופים נוספת עוברת בחיזוק התודעה שהדבר משרת גם את רצון תושבי הרצועה, בטווח הקצר והארוך.
בזמן שהקמפיין הצבאי ממשיך וחטופינו נמקים בגיהינום, יתכן שנוצרה הזדמנות לבסס את תנאי "היום שאחרי". היתכנותה מוטלת בספק, אך מימושה מחייב נקיטת יוזמה. זו הצבאית החלה, זו תודעתית חשובה לא פחות.
