דגלים, הפגנות, אבטיחים, מחאה מול מסעדת פלאפל – בכל העולם המערבי יוצאים אנשים לרחובות (או סתם מקלידים במרץ) כדי למחות נגד ישראל ולמען שחרור הפלסטינים. "Free Palestine", הם אומרים שוב ושוב, "הפסיקו את האש". וארגון הטרור חמאס? לא מדברים על חמאס.
לתופעה הזו, שמתרחשת עכשיו מול הפנים שלנו, יש שורשים והיסטוריה, אבל היא גם קשורה להפצה מחושבת ומתוחכמת של מותג.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אז איך הפכו הפלסטינים לנושא שמביא המונים לרחובות שנמצאים רחוק מאוד מהמזרח התיכון? לפי פרופ' איתן גלבוע, מדובר בתהליך שהחל לפני 20 שנה. "בוועידת האו"ם נגד גזענות בשנת 2001, שהתרחשה בדורבן, בדרום אפריקה, ארגונים פלסטיניים וארגוני שמאל רדיקלי, יחד עם ארגוני זכויות אדם, השתלטו על הוועידה. היא הפכה לוועידה אנטי-ישראלית. כשהפלסטינים ראו שזה עובד, הם אימצו את זה כאסטרטגיה לגבי העולם המערבי הליברלי", אומר גלבוע, מומחה לארצות הברית מאוניברסיטת בר אילן וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
לא מדובר בעיתוי או מיקום מקריים. "לא פלא שזה התחיל בדרום אפריקה. הם ראו שאפשר לתקוף את ישראל בנושא זכויות אדם, והם מקדמים תפיסה שבישראל יש אפרטהייד", הוא מבהיר. "ארגוני זכויות אדם בעולם, כמו Human Rights Watch ואמנסטי, עזרו לפלסטינים לעשות את זה. הם המציאו הגדרות של אפרטהייד וניסו ליישם את זה על ישראל, ואמרו שזה מתרחש גם בתוך ישראל ולא בשטחים. כבר אז הם אמרו שבעזה יש שואה".
ובדומה לאותה נקודת פתיחה בדרום אפריקה, גם ההפגנות הפרו-פלסטיניות מתרחשות היום באזורים מסוימים שנבחרו בקפידה. "מאז הטבח הם מטרגטים את הקהל ברחבי ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה ואירופה המערבית. הם מנצלים את הרגישות של מדינות המערב לזכויות אדם כדי לזכות באהדה לעמדות שלהם. אלו מדינות דמוקרטיות, ליברליות, שמקדשות זכויות אדם. וכך אנשים שהיו צריכים להיות לצידך תומכים בחמאס וברשות הפלסטינית, שהם גורמים ריאקציונריים".
הגורמים שמאחורי הקלעים, מסביר גלבוע, הם "הברית הירוקה-אדומה-לבנה", כלומר שילוב של השמאל רדיקלי, ארגונים מוסלמיים ולבנים אנטישמים ימנים. ביחד הם מפיצים לדבריו "דה-הומניזציה של ישראל".
את ההפצה הזו הם מקדמים בבסיסי הפעילות שלהם, מכללות ואוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית, וכפי שכולנו כבר ראינו, מאז 7 באוקטובר הקמפוסים הפכו למוקד של פעילות אנטי-ישראלית והאוניברסיטאות לא מגינות על יהודים מפני מתקפה – תופעה שהגיעה לשיא שלה לאחרונה עם התבטאויות מזעזעות של נשיאות הרווארד, MIT ו-UPenn במהלך שימוע מול הקונגרס.
5 צפייה בגלריה
הפגנה פרו-פלסטינית בהרווארד. הקמפוסים הפכו למוקד הפעילות נגד ישראל
(צילום: Joseph Prezioso / AFP)
ואיך הברית נגד ישראל התבססה טוב כל כך בקמפוסים? כאן נכנס לתמונה ארגון שכל ישראלי כבר שמע עליו, ה-BDS. תנועת החרם הזו נעזרה בכסף שמגיע מקטאר כדי "להשתלט" על מחלקות שלמות באוניברסיטאות ברחבי אירופה וארצות הברית. שם הם מקדמים את התפיסה שישראל היא מדינה של אנשים לבנים שמדכאים שחורים - בדומה לדיכוי שהתרחש בארה"ב.
"הקהילה היהודית בארצות הברית התייחסה לזה בסובלנות, ועכשיו זה מתפוצץ להם בפנים", אומר גלבוע. "כל הזרמים האלו התעצמו ב-20 השנה האחרונות בצורה ניכרת. לא שמו לב אליהם ולא ראו בהם איום".
העניין הרב שהפלסטינים מעוררים כעת בארה"ב קשור בשני נושאים שמסעירים את החברה האמריקנית, וימשיכו להיות סלעי מחלוקת: גזענות וקולוניאליזם. בפודקאסט "Today, Explained" הסבירו המגישות של גוף התקשורת Vice כיצד "פלסטין הפכה לגלובלית".
המגישות סיקרו אירוע פרו-פלסטיני של הקראת שירה בשכונת המהגרים ליטל וילג' בשיקגו. המשתתפים שהתראיינו הסבירו שעבורם ישראל היא אימפריאליסטית, בראש ובראשונה מפני שלדעתם האוכלוסייה בת המקום היא הפלסטינים ולא היהודים.
מרואיין אחד סיפר כי פגש פעילים פלסטינים במהלך הפגנות של תנועת Black Lives Matter, שמחו נגד אפליית שחורים ואלימות משטרתית. הוא וחבריו ראו שותפות גורל בין המטרות, אף על פי שאין דמיון רב בין העבדות והגזענות בארה"ב לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
הנרטיב הקולוניאליסטי מגיע גם הוא מתנועת ה-BDS, מסביר פרופ' אלי פודה מהחוג ללימודי איסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. "זה נרטיב שמדבר על הקולוניאליזם הציוני, שחוזר לעמדה שישראל נוצרה על ידי האימפריאליזם המערבי".
לא מדובר רק בסלוגנים שקל לצעוק לתוך מגפון, אלא בתנועה פנימית שקשורה לתפיסות צדק ומוסר. "המפגינים ברחבי העולם, מהשמאל על כל גווניו, תופסים את זה כביטוי מובהק לחוסר צדק", מסביר פודה. "הם מאמינים שנעשו עוולות רבות, שמתחברות לתמונה קשה של מדיניות עקבית ישראלית לאורך כל השנים".
עם זאת, בשנים האחרונות הנושא הפלסטיני לא בלט כלל בשיח הבינלאומי. ייתכן שזו סיבה נוספת לעניין בו עכשיו. במהלך ההתפתחויות האחרונות ביחסי ישראל ומדינות ערב, בהסכמי הנורמליזציה, היה ניכר שלפלסטינים אין מקום ושהאינטרסים שלהם לא נלקחים בחשבון. "בשנים האחרונות העולם שכח את הפלסטינים", אומר פודה. "בנוסף, המדיניות של ממשלת נתניהו ניסתה להעלים את הפלסטינים, וזו הייתה טעות.
"הסכמי הנורמליזציה אמרו בבירור: הפלסטינים פחות חשובים. מדינות ערב הסכימו עם זה. התחושה הזו, של עוול, מלווה את השמאל הרבה שנים, אבל עכשיו זה עבר למקום קיצוני יותר".
השחקנית סינתיה ניקסון, המוכרת בעיקר בזכות הדמות של מירנדה מ"סקס והעיר הגדולה", הכריזה לאחרונה על שביתת רעב בגלל המלחמה בעזה. כשהתארחה בתוכנית האקטואליה האמריקנית הפופולרית The View, בין מתכון ללביבות לשיחה על סדרה ומחזה בהשתתפותה, היא גם נשאלה על הדעות שהובילו אותה לדרוש הפסקת אש ולהפגין מול הבית הלבן.
"אני אמא לשני ילדים יהודים, שסבא וסבתא שלהם ניצולי שואה. הבכור שלי ביקש ממני לדאוג לכך ש'לעולם לא עוד' זה 'לעולם לא עוד' בשביל כולם", הצהירה לקול מחיאות כפיים מהקהל. כשאחת המגישות ביקשה ממנה לדבר כפעילה פמיניסטית על השתיקה הרועמת של ארגוני הנשים הבינלאומיים בכל הקשור לתקיפות המיניות ב-7 באוקטובר, היא גינתה את חמאס במהירות - והחזירה את הנושא מיד לילדים שנהרגו בעזה.
מבחינת ישראלים רבים, ההתנהלות הזו של ניקסון היא דוגמה מצוינת לגישת המערב כלפי מה שקורה כאן, אצלנו. אנשים שמעולם לא חוו על בשרם את הקונפליקט, שחייהם מתרחשים בעולמות בטוחים ומוגנים ללא אזעקות או חטיפות, נוקטים דעה חד-משמעית, תוך התעלמות מכך שלסכסוך הזה יש שני צדדים.
"כשדמויות כאלו אומרות אמירה כזו, מה שבאמת חשוב להם זה להגיד משהו על עצמם, לא על הקונפליקט", מסביר אסא שפירא מהחוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב. "הם למעשה אומרים, 'תראו אותי, אני בצד הנכון של הקונפליקט'. זו בעיה שקיימת במערב, כי התופעה הזו מקטינה את המוכנות לפעילות פוליטית אמיתית. להחליף תמונה בפרופיל לדגל של מדינה זה מעשה שמקטין את המוכנות לבצע פעולה אמיתית בעולם עבור אותה הקבוצה, כי כך אנחנו מרגישים שעשינו את מה שהיינו 'אמורים' לעשות. העיסוק הוא במה שאני מקרין לעולם על עצמי".
אמריקנים שמעוניינים לטהר את עצמם מפשע הגזענות שרודף את החברה שלהם, מסביר שפירא, רואים מעין תיקון באימוץ הנרטיב של השחורים והלבנים. כשהם מתנגדים לישראל, הם מתנגדים מבחינתם לגזענות. "תנועת ה-woke מבטאת הלך רוח כללי. דמויות ציבוריות רוצות למנף אותו, בין אם עבור אהבת הקהל ולייקים או בגלל שהם מתחברים לפוזיציה שלפיה המדוכאים הם פלסטינים וישראלים הם כוח מדכא.
"מנקודת מבטם, כשהם מייצרים virtue signaling (כלומר מאותתים שהם מאמינים בערכים הנכונים - נ"פ) ומתבטאים כנגד ישראל ונגד הציונות, הם מבטאים את המוסריות שלהם לעולם".
מי שמובילים פעמים רבות את ההפגנות ואת ההתנגדות לישראל ברשת הם הצעירים, בני דור ה-Z. נתלי יצחקוב, בעלת סוכנות חיזוי הטרנדים The Visionary, מספקת הסבר קצת מפתיע: הם בודדים. לדבריה, רבים מהם חשים בדידות וזקוקים לגורם שיאחד אותם עם בני גילם. מאבק חברתי הוא גורם שכזה.
"הנושא הזה מפיג בדידות", מסבירה יצחקוב. "זה דור בודד שרוצה להרגיש שהוא עושה משהו, וכך פתאום את מוצאת לעצמך קהילה, מפגשים, הפגנות. פתאום יש להם על מה להוציא זעם, יש להם מטרה מוסרית לתמוך בה, וכך נוצר מצב שבו להביע תמיכה במדינת ישראל זה לא קול".
מדובר בעניין דורי, מסבירה יצחקוב. "גרטה טונברג למשל היא חלק מדור שנלחם נגד מוסכמות. היא הגיעה למסקנה שאנחנו הרעים, ואף אחד לא עוצר את זה ואומר 'די, שני הצדדים נפגעים'. אין ניסיון לייצר שלום, איחוד, אלא פילוג. היא מעמיקה את הפער".
יצחקוב מוסיפה שחמאס מתאים את עצמו לדור הצעיר, שמקדש תיעוד עצמי מתמיד. "'תרבות ההצגה', presentation culture, היא הצגה של הכול ברשתות החברתיות. הם מציגים הכול כל הזמן, כשהם עצובים או שמחים. הם עוסקים במה אני מציגה ומתי ללא הפסקה".
בחמאס נענים לדור הצעיר ומספקים לו הצגה – הם יוצרים דימוי למען הרשתות החברתיות. כזה שמוכר את המסר שלהם. "עם שחרור החטופים, אפשר לראות שיש לחמאס צלמים, במאים, מפיקים. הכול מאוד מתוכנן", מסבירה יצחקוב. "יש שם מערכת משומנת של יחסי ציבור ופרסום. החמאס מייצרים סרט, מבוים ומצולם על ידי גוף טרור, שהצליח לגרום להמוני נערים ונערות להרגיש שמי שאשם זה אנחנו, ואנחנו צריכים לשלם את המחיר. הם רוצים לייצר מתח, קתרזיס. יש שם חשיבה של את מי ומתי משחררים, למשל להפריד בין אמא לבת".
לדבריה של יצחקוב, גם הצבעים משחקים תפקיד במשיכה של המערב לפלסטינים: "ויזואלית, הדגל הפלסטיני יפה. השילוב של הצבעוניות, אדום וירוק, מחובר לצבעי חג המולד. ישראלים האשימו חברות רבות, למשל זארה, בשימוש בצבעים האלו, והם הגיבו שהם לא התייחסו בכלל למלחמה אלא לכריסמס".
השילוב של הירוק והאדום, היא אומרת, יותר נגיש וסקסי מהכחול-לבן שלנו. "מה אפשר לחקות אצלנו? כמובן שהייתה תקופה שמדונה ענדה שרשרת 'חי'. כיום החיג'אב הופך לפופולרי בקרב צעירות מקרב דור Z. באותו האופן, הטרנד של הכאפיות בשנת 2015 היה מאוד פופולרי באירופה. כששאלו את הצעירים מה המשמעות של הצעיף, הם לא ידעו. כלומר, הם לא יודעים במה מדובר, הם פשוט מקשיבים לבלה וג'יג'י חדיד, לדה וויקנד".
השיחה על צבעים מזכירה ליצחקוב מגזין שהלהיב אותה, עד שגילתה מי עומד מאחוריו. "לדאעש היה מגזין מהמם ביופיו, לא נעים לומר, מבחינה ויזואלית. זה הוכיח לי את הקלות שבה אפשר לעבוד על אנשים. מי שאחראי על ארגוני הטרור האלו מעסיק אנשי קריאייטיב. גם הצבע הכתום של דאעש הגיע מחשיבה גבוהה. פעם ארגון טרור היה פשוט ומינימליסטי. היום הם מתוחכמים בגישה שלהם. מה שהכי מפחיד זה שהעולם לא רואה את זה".
הפופולריות של הצבעים מתבטאת גם בסמל שאימצה התנועה, האבטיח, שהחל את דרכו עוד בשנת 1967, אחרי מלחמת ששת הימים - אז אסרה ממשלת ישראל על הצגה של הדגל הפלסטיני. ב-1993 האיסור הוסר במסגרת הסכמי אוסלו, אך הדימוי של האבטיח התקבע.
האבטיח הוא סמל חמוד ומרגיע, משמח ממש. הוא מזכיר קיץ ושמחה, טיול משפחתי לחוף הים, אבל בחלק מהפעמים משתמשים בו כדי להסתיר מסרי טרור של חמאס. ובכלל, המילה חמאס עצמה מוסתרת. "לא מדברים על הפגיעה של החמאס בישראל, רק על הפגיעה של ישראל בעזה", מבארת יצחקוב. "כלומר, החמאס לא בשיח. את רואה את המילה 'פלסטין' אבל לא 'חמאס'. הצליחו לטשטש את המילה חמאס".
למרות החיבה לאבטיחים ולמסרים מבוימים היטב, שפירא סבור שתשומת הלב מהדור הצעיר תדעך לבסוף. "זה דור עסוק כל כך בעצמו, שגם כשהוא מתערב בקונפליקטים, זה רק כדי לעזור לו להגיד משהו על עצמו מול הקהילה שלו. במובן הזה אנחנו במצב בעייתי כי המערב חלש. ישראל אינה שונה מהותית, גם לנו יש כוחות שמתעסקים יותר בדימוי מאשר בעשייה".
למה אנשים לא בודקים את הסיפור לעומק?
"יש משקל גדול לבורות. אנשים הם קמצנים קוגניטיבית, אין להם עניין לחקור דברים לעומק. הם רוצים להגיד 'תראו אותי, אני אדם מוסרי שפועל ברוח התקופה' ולרכוב על הגל. מבחינתם זה עוד כלי שדרכו הם עוסקים במיתוג עצמי. כשיש טרנד, אתה רוצה לשקף לעולם החברתי שלך שאתה חלק ממנו. זה לא משנה אם מדובר באופנה או בשיח פוליטי.
"הטרנד הזה יחלוף. כפי שלא מתעסקים יותר באוקראינה, הסטודנט האמריקני הממוצע יעבור הלאה. ההיסטוריה מלמדת אותנו שאחריו יבוא הטרנד הבא, וזה יהיה מאבק פוליטי או אקולוגי כזה או אחר".
