השבוע העיד יאיר לפיד בפני ועדת החקירה האזרחית לבדיקת המחדל של 7 באוקטובר. אפשר להעריך כי יו"ר האופוזיציה הגיע לשם בלית ברירה. הפרויקט כולו מסמל את חדלונה של המערכת הציבורית הישראלית. הקמת ועדת חקירה ממלכתית אחרי האסון הגדול בתולדות המדינה היא עניין מתבקש. מובן מאליו. לא היינו צריכים "ועדה אזרחית" ולא נעליים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
אך זו לא קמה. נתניהו פוחד ומתעב ועדות ממלכתיות. הוא סרבן ועדות כאלה. קרה מה שקורה בכל המלחמה, מסיוע לבתי עסק שנאבקים לשרוד דרך טקס זיכרון ועד לוועדת חקירה: היכן שאין ממשלה, או הממשלה כושלת, יש אזרחים. ויו"ר האופוזיציה החליט שאינו יכול לסרב ואינו יכול להסתיר.
העדות שמסר דרמטית. פרטיה המרכזיים פורסמו בחמישי. בתמצית, לפיד הסביר מדוע מסר הצהרה לתקשורת ובה אזהרה מהידרדרות אזורית. ראוי להביא את כל דבריו מאותו אירוע, בסוף ספטמבר 2023, שבועות לפני פלישת חמאס.
"אני נאלץ להזהיר את אזרחי ישראל - אנחנו מתקרבים קרבה מסוכנת לעימות אלים, רב-זירתי. צוות התקשורת שלי המליץ לי לוותר על מסיבת העיתונאים ואני אמרתי שזו ההתרעה שאני רוצה לתת - שאין קשב לאיום ביטחוני חמור ומיידי. אמרתי להם שהם לא רואים את המודיעין שאני רואה, וזו חובתי הציבורית להזהיר את הציבור מפני סכנה ברורה ומיידית".
בעדותו אתמול, לפיד סיפר על שורת תדרוכים שקיבל, אחד מהם ממש לצידו של ראש הממשלה נתניהו - תדרוך שנתן מזכירו הצבאי של ראש הממשלה, אלוף אבי גיל. הם כולם הזהירו מהידרדרות אזורית. מהחמרת מצבה של ישראל בכל הגזרות. מכך שלישראל אין הרתעה, או שההרתעה שלה נחלשה מאוד, מול חמאס וחיזבאללה. הרקע היה, כמובן, ההפיכה המשפטית. התחושה של אויבי ישראל שהחברה הישראלית הולכת ונקרעת בעקבות יוזמות השר לוין במשותף עם נתניהו. שהיא נחלשת.
כעת אפשר להוסיף פרטים הקשורים בתדרוכים האלה ובעדות לפיד על אודותיהם. בעיקר הדברים אמורים בשיחתו עם ראש השב"כ רונן בר, ערב ההצבעה בכנסת על עילת הסבירות. ההצבעה הייתה ב־24 ביולי 2023. יום לפניה, ביקש בר לשוחח עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ונענה. כך החלה שיחתם. ראש השב"כ אמר לנתניהו: אני מוסר לך כאן היום התרעה למלחמה. לא יודע לתת יום ושעה מדויקים. אך זו ההתרעה.
העמדה של בר הייתה ברורה. אויבינו רואים חולשה. צריך לשדר לאזור הסכמה לאומית רחבה, כדי למנוע את האפשרות למלחמה.
בר איננו ממונה על חיזבאללה. הוא אחראי לתחום הפלסטיני, כראש שב"כ. באותם ימים החשש המרכזי במערכת הביטחון, צריך להדגיש, היה משני תרחישים: חיזבאללה מניע למלחמה בצפון והגדה מצטרפת, או הפוך ‑ הגדה מתפוצצת באינתיפאדה שלישית ושאר הזירות מצטרפות. אבל זה לא משנה; בר אמר התרעה למלחמה. לא לפשיטה ולא לפיגוע, וגם לא לאינתיפאדה.
בר קיבל את אישורו וברכתו של ראש הממשלה להיפגש עם יו"ר האופוזיציה. הוא אומר לו אותו הדבר. "אני נותן לך היום התרעה למלחמה. לא נדע יום ושעה שבה היא תפרוץ".
לפיד שואל את בר: "האם אמרת כך לראש הממשלה?"
בר מאשר.
76 יום לאחר מכן פלש חמאס לישראל. 77 יום לאחר מכן החל חיזבאללה במתקפה שלו בצפון.
אין בדברים האלה כדי להפחית מאחריות כישלון צה"ל ושב"כ. הם אמורים לתת התרעה מדויקת למלחמה (או פעולה פלסטינית רחבה). הם אמורים להיות מוכנים אליה. והם נכשלו נוראות.
במקביל, במדינה תפקודית, האחריות העליונה נחה על המנהיג ועל הממשלה. משעה שנאמרו המילים "התרעה למלחמה", יש שורת פעולות שעליהם לבצע. ראש הממשלה נתניהו יכול להעמיד פנים שאין מחדל מצידו, שאין שאלות שהוא צריך להשיב עליהן. אבל האחריות שלו לא תימוג ולא תיעלם. היא שם לנצח.
מלשכת ראש הממשלה נמסר: "ראש הממשלה נתניהו לא קיבל התרעה למלחמה בעזה - לא בתאריך המדובר בכתבה ולא רגע לפני 06:29 ב־7 באוקטובר. להיפך, כל גורמי הביטחון הבהירו מפורשות - כפי שמופיע בפרוטוקולים של הדיונים עד ערב המלחמה - כי החמאס מורתע ושואף להגיע להסדר. בנוסף, ימים ספורים לפני 7 באוקטובר, הערכת השב״כ הייתה כי ברצועת עזה צפויה להישמר היציבות לאורך זמן".
שימו לב כי בתגובה נאמר כי ראש הממשלה לא קיבל התרעה "למלחמה בעזה". אין פה הכחשה שראש השב"כ אמר לנתניהו כי הוא מספק התרעה למלחמה.
תגובת שב"כ: "איננו מתייחסים לשיח המתקיים עם הדרג המדיני".
השבוע קרה דבר מה לגמרי אופייני, קטן וחסר חשיבות בעצם: מירי רגב פירסמה פרט צנזורה אסור על חילוצו המוצלח של פרחאן אל־קאדי. דובר צה"ל ביקש לא להפיץ פרטים, ודוברת צה"ל לשעבר, הצנזורית לשעבר, נחפזה להפיץ פרט חשוב.
במבט רחב, אין לכך כל משמעות. מירי רגב הייתה שרת תחבורה כאשר לוחמי מילואים לא קיבלו את התחבורה הנחוצה כדי לנוע דרומה, בעת פלישה למדינת ישראל. הם גם לא קיבלו או מקבלים כעת תחבורה בשבת לבסיסיהם, במהלך המלחמה. יש קפיצה של יותר מ־10% במספר ההרוגים בתאונות הדרכים רק בשבעת החודשים הראשונים של השנה. הטקס הממלכתי שרגב אמורה הייתה לארגן הולך ומתפתח לעוד פצע לאומי מדמם, באדיבות ההערות שלה (על כך שהיא מתעלמת מה"רעשים", כמו גם ההשוואה של טקס המשפחות לטקס הישראלי־פלסטיני). הרבה מילות קילוסים, רובן מופרזות, נשפכו על יכולותיה של רגב להעמיד ליינאפ לטקסי המשואות ביום העצמאות. מסתבר שגם ביכולת המוגבלת הזו, שלשמה אין צורך באף שר, היא כבר אינה מחזיקה.
לאור רשימת הכשלים הזו, הקורא הסביר ישאל: מה חשובה בכלל עבירת הצנזורה הקטנה, או הגדולה, של רגב. השרה היא הוריקן של כישלון. טורנדו של התבטאויות מביכות. סופה טרופית של התחנפות בלתי פוסקת לראש הממשלה ולרעייתו. היא עושה הכל: מזוויות הצילום בטקס בהר הרצל ועד לימי הולדת.
התשובה היא בדיוק זו: טעות קטנה, הפקרות קטנה, מסמלת הפקרות גדולה יותר שעוד תבוא. ומה מהות המילה הזו, "הפקרות"?
רגב, בפשטות, לא טובה במה שהיא עושה. למעשה, הפעם האחרונה שהייתה ממש טובה במלאכתה הייתה כאשר שימשה כדוברת צה"ל בזמן ההתנתקות מרצועת עזה. זה היה לפני 19 שנים. לפי הסקרים על האמון בצה"ל, ועל פי הדיווחים העיתונאיים דאז, רגב עשתה עבודה טובה למדי בהעברת המסר הממלכתי במהלך עקירת ההתנחלויות ותושביהן.
לאחר מכן זה היה שונה לגמרי. שימשתי ככתב פוליטי ב"מעריב" במהלך מלחמת לבנון השנייה, והייתי שם כאשר פורסם סיפור תיק המניות של דן חלוץ. רגב לא עשתה שירות טוב לרמטכ"ל או לצה"ל, בלשון המעטה.
התחקיר של רביב דרוקר המחיש את פועלה היטב: "זה לא טוב דודו. תמחק". רוב הקריירה הפוליטית שלה היא כזו, עמוסת תפניות מביכות כאלה; צריך רק להיזכר במה שניסתה לעשות בטקס המשואות האחרון ליו"ר הכנסת – ונכשלה.
אנחנו מוקפים בכל כך הרבה חשיכה, ואפשר להבין, שוב, אנשים ששואלים מה חדש וחשוב בכל זה. ובכן, זה חשוב. השבוע ניסה שר המשפטים יריב לוין לעשות החייאה, במכות חשמל וזריקת אדרנלין ללב, לזומבי המסוכן שנקרא "ההפיכה המשפטית". הוא נכשל בהגעה להסכמות סביב מינוי נשיא העליון. יש שיגידו – לא ניסה בכלל.
פוליטיקה היא אמנות האפשר, והמשא ומתן, והשכנוע; לוין לא שם. הוא לא עושה עבודה טובה, כפוליטיקאי המשמש כשר משפטים. אינני כותב זאת בשל ביקורת על ההפיכה (המסוכנת, האסונית), אלא רק בגלל מבחן התוצאה. האיש רצה רפורמה מקיפה ועמוקה שתגביל את הרשות השופטת ותשנה את אופייה. הוא לא קיבל שום דבר מזה, עד כה. וזה לא נובע רק מעוצמת ההתנגדות, כפי שהוא רוצה שחברי הליכוד יאמינו. לוין לא נהג בדרך המקצועית שבה פוליטיקאים מיומנים, טובים במקצועם, היו נוהגים. לדוגמה, מתאמים את הרפורמה עם חבריהם בליכוד. שרי ליכוד, יו"ר הכנסת, גורמים בכירים בקואליציה ובהם אריה דרעי – לא עודכנו. פוליטיקאי רציני היה מקים ועדה לפי ראות עיניו, שתייעץ לו – אפילו עבור מראית עין. הוא לא היה מקיף את עצמו באנשים עם ניסיון פוליטי אפסי, כמו ד"ר אביעד בקשי וד"ר רפי ביטון. הוא היה מכין את הציבור לשינוי, ואולי מבקש הערות. היו מתנהלים בחדרו דיונים של "מקרים ותגובות", למקרה שהרפורמה תיתקע. אם ההתנגדות הייתה עזה מדי, פוליטיקאי כזה – שלא רוצה שיירשם על שמו כישלון מביך ומזיק – היה שואף לפשרה כלשהי. במהירות. במקום זה, לוין ממשיך להוביל למה ששר המשפטים לשעבר דניאל פרידמן, שהקדיש את החצי השני של חייו להתקפה נמרצת על בג"ץ, מכנה בעצמו "סכנה לאנרכיה".
אני לא זוכר כמה פעמים אמרו לי אנשי ימין, או כתבו, שהשמאל יודע איך לשלוט, שהוא אגרסיבי, שהוא משנה דברים. והם לא. על כך העיר פעם העיתונאי עמית סגל: "בבסיס כל המשברים עומדת העובדה שהימין מגיע לשלטון בלי מדיניות, חוץ מהתקרבנות אין קץ ושלילת השמאל. כשאין מה למכור עסוקים כל הזמן בשיפוץ החנות". הבחנה מצוינת, אבל צריך להוסיף לה: יש דברים שהם עניין של מיומנות, רצינות, יסודיות. אריאל שרון, לדוגמה, היה יסודי מאוד כאשר החליט – כאיש ימין מושבע – לשרטט את מפת ההתנחלויות ביהודה ושומרון. אנחנו איתה עד היום. הוא ידע להפעיל את מוסדות המדינה, במסגרת החוק. לא (רק) לריב, אלא גם ליישם.
לוין לא מסוגל לביצועיות של שרון, שמיר ושאר אנשי הליכוד בעבר. הוא בפשטות לא פוליטיקאי טוב או מיומן; הוא חלטוריסט. ומירי רגב היא בוודאי חלטוריסטית. האחרונה פזיזה, לא מתוסרטת. הראשון הוא מדריך בתנועת הנוער בית"ר, זה שאין לו חניכים. הרבה מדברים על נאמנותם הכלבית של שרי הליכוד. או על השערוריות שמלוות את התבטאויותיהם ותוכניותיהם. אבל חלקם (לא כולם) אמני חלטורה.
מעבר לכל אידיאולוגיה, אנחנו חיים במציאות של חלטורה. החלטורות לא התחילו ולא נגמרו בשני שרים ליכודניקים ב־2024. הם מדגימים שיטה כללית שנפוצה מאוד בתרבות הפוליטית שלנו. רושם קבוע של חרטוט. השר או ראש הממשלה מבטיחים הבטחות ללא כיסוי. היכולת שלהם לנהל כוח – זו פוליטיקה, הגעה לכוח וניהולו – איננה יעילה. הם מוצאים תירוצים בלתי פוסקים כדי להסביר בדיעבד את החלטורה, ובעיקר מאשימים את היריבים האורבים באפלה, האילומינטי, השמאל, התקשורת, המציאות האזורית, פקידי האוצר, ארה"ב וכיו"ב.
החלטורה יכולה להיות הדרך שבה הממשלה לא תיקצבה ממ"דים ביישובי קו העימות, הכישלון בהתמודדות עם פשיעה בציבור הערבי, או ההתנהלות מול חמאס ברצועת עזה במשך שנים.
תעזבו כרגע את משחקי ההאשמות. מה הייתה התכלית האסטרטגית של העברת כספים לחמאס? כדאי להבהיר: תכלית אסטרטגית איננה שקט. היא מטרה ארוכת טווח. מה רצה נתניהו להשיג, באמצעות המשך שרידות חמאס ברצועה? התפיסה המחוכמת גורסת שכך חשב שיסכל מדינה פלסטינית בשל הפיצול הפוליטי שם. כן, אבל חמאס התחמש. ונתניהו ידע זאת. הוא גם ראה את השיגורים, ההתחמשות, המבצעים התכופים. המדינה הפלסטינית כבר סוכלה באופן מעשי. ומה אחר כך? לצערנו, אנחנו יודעים. לישראל הייתה חלטורה. לחמאס הייתה תוכנית.
הנה עכשיו דנים בעסקה. ויש תפיסה שנתניהו איננו רוצה בה כלל. ובכן, אז מה הוא כן רוצה? ניצחון על חמאס. הריגת סינוואר. הצעה להגליית כל שאר ההנהגה, בסגנון ביירות ב־1982. הסיפור הזה פורסם בטור זה, לפני חודשים רבים. לכל הדעות, זו תוצאה טובה לישראל אם ניתן להשיגה. ומה אז? כיצד עזה תשוקם או תישלט? ואיך המלחמה בצפון תיגמר?
התשובות שאני שומע הן בסגנון "חיזבאללה יירד מהעץ" או "צריך להכות בהם אחת ולתמיד". בקיצור: אלתור ריק. דחיינות. אפס תכנון. זה יכול לעבוד, זה יכול להיכשל. אין לדעת ובכל מקרה אין אסטרטגיה ברורה. בן גביר מזנב בליכוד כי לו, בניגוד אליהם, יש כרגע תוכנית (לשרוף את הכל, כמובן).
החלטורה יכולה לשרוד כל עוד השנאה מחפה עליה. היא זקוקה לתדלוק קבוע, כך מניעים את השבטים הרלוונטיים להתכתשות בכיכר העיר. נתן אשל שלח השבוע הודעה על "טקס חילופי האליטות" שיתקיים בתום המלחמה. אני מניח שזה לא קרה סתם. הח"כים בליכוד החלו מקדמים את הרעיון לחדש את ההפיכה המשפטית – זו שהביאה אותנו עד הלום. הם תירצו זאת בכישלון סביב מינוי נשיא העליון. שר האוצר – הגרוע בשרי הממשלה, בתחרות עזה עם בן גביר – מאשים את פקידי האוצר שאינם נענים לדרישותיו הכלכליות. דרישותיו שקולות לכך שהשמש תזרח במערב וש־1+1 יהיה שווה 3. תתעלמו מהרעש: אף אחד מהגורמים האלה לא מתגאה בהצלחה. הם כולם מנהלים סכסוכים, או כישלונות, בתחומי אחריותם.
חלטורה – נניח העדפת נאמנות על מקצועיות – היא מאפיין של משטרים פופוליסטיים־לאומניים. ימין, כמו גם שמאל. מוונצואלה ועד לרוסיה. למעמד השליט זה יכול להיות נפלא; התוצאות אף פעם לא טובות לאזרחים. אבל את זה אנחנו כבר כולנו יודעים.
הרבה דברים שיפרו את עצמם מאז 7 באוקטובר. ההקרבה של החברה הישראלית, הנחישות שלה. מערך המילואים. היכולות של צה"ל ושב"כ. מוסדות העם היהודי בחו"ל. אך רוב המערך השלטוני בישראל לא השתנה לטובה. בשום דבר. לא ביעילות, לא בחשיבה אסטרטגית, בחריצות ובהענקת תחושה של אחדות. רק דבר אחד זז קדימה: אל מול גודל האתגר, החלטורה רק גדלה.
