אחרי שעבר החוק הרע וראיתי את חברי הכנסת של הקואליציה עושים סלפי, כאילו הם נמצאים מאחורי הקלעים של "פסטיגל חווארה", ניגשתי לארגז המצעים מתחת למיטה של אמיר, הוצאתי משם שנורקל ומשקפי צלילה וצללתי אל מצולות הייאוש. ואז הסתכלתי על עדי שלי, שגם כשאני שבורה היא מתעקשת לכוון עליי בכינון ישיר מכת”זית של תקווה. "תסתכלי על המסך", אמרה לי, "תראי את האנשים האלה שלא מתייאשים. הם יצאו שוב להילחם על המדינה כי אין לנו את הפריבילגיה לוותר". תחושת הגועל נפש התחלפה בתחושה של תקווה. כי עם רוח כזאת אין סיכוי שנפסיד.
את הנאום שלי לפני יומיים בירושלים, מול עשרות אלפי אנשי מחאה, פתחתי בבדיחה: "אחד נוסע בכביש מהיר, מתקשרת אשתו, אומרת לו: איפה אתה? אומר לה נוסע בכביש המהיר. אומרת לו תיזהר, הודיעו עכשיו ברדיו שיש איזה מטורף שנוסע נגד כיוון התנועה, הוא עונה: אחד? אני רואה מאות! רופאים, הייטקסטים, טייסים, גנרלים, אנשי חינוך, אנשי מדע, אמנים, טכנאי מזגנים ומרחיקי יונים. את אומרת לי אחד?".
הרבה זמן נמנעתי מלדבר על פוליטיקה בכלל, ועל הממשלה האיומה שקמה עלינו בפרט. הרגשתי שאין לי מה להגיד שלא נאמר כבר. כי מה לא נאמר? שיש אדם אחד שסובל מהתייבשות ולקח מדינה שלמה בשבי? נאמר. שיש ממשלה קיצונית משיחית פשיסטית שכל אחד שיושב בה יותר מסוכן מהשני? נאמר. שהשר לביטחון לאומי הוא מורשע בטרור שתלה פוסטר של ברוך גולדשטיין? נאמר. ושיש בממשלה הזאת רוע, שנאה, הסתה, שקרים ושחיתות וכל זה רק דודי אמסלם? נאמר.
אז עליתי עם עדי לירושלים, ברכבת שהייתה מלאה עד אפס מקום באנרכיסטים עם דגלי ישראל. מראה מרגש שמראה איזה עם נפלא אנחנו וכמה כוח יש לנו. בדרך גם חשבתי על משהו נוסף שבוער בי להגיד ולא נאמר מספיק: חבריי האמנים. קולגות, איפה אתם?
הגיע הזמן לנקוט עמדה, להפסיק לשבת על הגדר. קודם כל כי זה לא נוח, מה אתם יושבים על גדר? וחוץ מזה, אם אתם חושבים שאתם מחוץ למשחק הזה - אתם טועים. לפני שבוע וחצי בערך פרסם שר התקשורת את התוכנית שלו להשמדת התקשורת הישראלית. עוד מעט הם יגיעו גם לתרבות כדי להחתים אתכם על הצהרת נאמנות למדינה לפני שתוכלו ליצור או להשתתף ביצירה ישראלית.
אין לכם - ואין לנו - את הפריבילגיה לשבת בבית ולא להגיד את דעתנו. העתיד מבהיל. אנחנו לקראת מדינה דיקטטורית. וזה הרבה יותר מבהיל מלנקוט עמדה ולהסתכן בכך שתהיו אהובים קצת פחות. תאמינו לי.
אורנה בנאיצילום: שי פרנקולפני חצי שנה בדיוק אבי היקר והטוב הלך לעולמו. אני קצת שמחה בשבילו שנחסכו ממנו הימים הנוראיים האלו, של אובדן דרך וזהות, השמדת האמת, ימים שבהם חלק גדול מהעם שלי הולך כעיוור אחר נבחרי ציבור שיכורים מכוח ויצר הרס.
במשך כמעט 40 שנה אבי כיהן כשופט. הוא היה אדם שהמוסר, הצדק וההומניות זרמו בעורקיו. הוא ואמי, שתיבדל לחיים ארוכים, אשת חינוך משפיעה, שניהם בני עדות המזרח. שניהם הגשימו את עצמם ואת ייעודם. הנושא העדתי מעולם לא היה אישיו - לא עבורם ולא עבורנו, הילדים שלהם. אני עצובה, אבא, עצובה מאוד. הלב שלי מרוסק. אבל אני אאסוף את החלקים ואמשיך להיאבק ולהילחם על הארץ הזאת. בשבילי, בשביל הילדים שלי, בשביל עדי, בשביל כל אהוביי, בשביל אמא שכל כך אהבת ובשבילך, אבא.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
