רבים ראו בפגישה בין הנשיא הפלסטיני אבו מאזן לבין שר הביטחון הישראלי בני גנץ בחודש שעבר בביתו בראש העין רגע היסטורי. אכן, זאת הייתה הפגישה הראשונה מסוגה בתחומי ישראל זה 11 שנים. ישראלים אמנם קיימו פגישות עם אבו מאזן במהלך השנים האלה, אבל הן נערכו ברמאללה, ומכאן שהמיקום הפתיע רבים. מנגד, רבים הופתעו בזמנו גם מהקו התקיף שהפגין אבו מאזן בנאומו בעצרת האו"ם בספטמבר האחרון, שם איים על ישראל שאם לא תסיים את הכיבוש בשטחים בתוך שנה - הוא ינקוט צעדים דרמטיים וחסרי תקדים, כגון התנערות סופית מהסכמי אוסלו, אימוץ פתרון של מדינה אחת או חזרה להחלטת החלוקה.
אני אישית לא הופתעתי כלל מהפגישה עם גנץ, הוא אמר בעבר כמה פעמים שאין תחליף למשא ומתן, ולכן הפגישה עלתה בקנה אחד עם אישיותו, אופן החשיבה שלו ומדיניותו. אבל הופתעתי מאוד מאותה לשון תקיפה שבה השתמש בנאומו באו"ם.
אף שבנאום המדובר הוא נקט לשון איום, אבו מאזן לא נטש את החיפוש אחר הזדמנויות להחייאת תהליך השלום. למשל, הוא הזכיר אפשרות של הקמת ועידה בין-לאומית הדומה לוועידת אנאפוליס, וכן את החייאת הקוורטט שהתווה את מפת הדרכים. הוא קרא לממשל ביידן לחדש את השיחות, ואין ספק שזו עדיין הגישה המועדפת עליו, על הרשות ועל אש"ף שהוא עומד בראשו.
הפתרון היחיד שנותר על השולחן הוא הכלכלי, כלומר שיקום הרשות. אבו מאזן ימשיך לדבר על חשיבות השלום, המשא ומתן וכיבוד החוק הבין-לאומי, כדברי מליצה שלא ניתן לסגת מהם
בהתעקשותו על עמדה זו בעוד תהליך השלום קורס, אבו מאזן דומה למי שמנסה להבקיע חור בקיר באמצעות סיכה. אמנם הקו הזה – של העדפת משא ומתן – מתאים לאינטרסים של הממשל האמריקני ולרוב חברי ממשלת ישראל בראשות נפתלי בנט, אבל עדיין נדמה שיו"ר הרשות הוא דון קישוט הנלחם בטחנות רוח. כל תומכי תוכנית השלום על בסיס משא ומתן עם ישראל כבר אימצו תוכנית אחרת: המסלול הכלכלי. כלומר, השקעת מאמצים ותקציבים שימנעו קריסה של שלטון הרשות בגדה. זוהי הנוסחה החדשה של ביידן וגנץ, שמחליפה את "תוכנית המאה" של טראמפ ונתניהו.
נאום אבו מאזן באו"ם בספטמבר האחרון
(צילום: רויטרס)
פגישתם של אבו מאזן וגנץ בביתו של שר הביטחון, והפרשנות הישראלית למפגש הזה, אינן מבשרות על התקדמות בתהליך המדיני, אפילו לא בצעד קטן. ממשלתו של גנץ בקושי נותנת לו גיבוי במתן הקלות לרשות הפלסטינית. הוא עצמו לא התייחס כלל לתהליך מדיני כשדיווח על השיחה, והסתפק בהתחייבות להמשך המאמץ להשבת האמון בין הצדדים ובביטוי הכרת תודה לרשות על מאמציה בנושא שיתוף הפעולה הביטחוני. ההתייחסות לאופק מדיני, לעומת זאת, הגיעה מהצד הפלסטיני בלבד.
הגעתו של אבו מאזן לפגישה בישראל היא אולי היסטורית, אבל לא נושאת עמה אף בשורה. החייאת שיחות השלום תוכל להתרחש רק ברצונם של שלושה גורמים מכריעים: ישראל, ארה"ב (שרצונה מהווה חלק משמעותי מהרצון הישראלי) ומדינות המזרח התיכון (שאינן מייחסות עוד חשיבות לשלום בין הפלסטינים לישראלים).
המציאות המזרח-תיכונית משפיעה לרעה על הפלסטינים, וגם פיצולם לשתי ישויות – הרשות וחמאס – אינו מיטיב עמם. הפתרון היחיד שנותר על השולחן הוא הפתרון הכלכלי, כלומר שיקום הרשות שגנץ מקדם מתוקף תפקידו כשר הביטחון. הנשיא אבו מאזן ימשיך לדבר על חשיבות השלום, המשא ומתן וכיבוד החוק הבין-לאומי, כדברי מליצה שלא ניתן לסגת מהם. אולם בפועל הוא חסר אונים, ובמוקדם או במאוחר הוא ייאלץ להסכין עם הפתרון הכלכלי שישראל מקדמת.
- נביל עמר הוא פוליטיקאי ושר לשעבר ברשות הפלסטינית. המאמר המלא פורסם באתר היומון "א-שרק אל-אווסט". גרסה זו מתפרסמת בחסות מיזם "אופק לתקשורת הערבית", המשותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: עמיר טאובר
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
