כן כן, אני יודע, כל קריאה להדחת בנימין נתניהו מביאה לחיזוקו כי בניגוד למודוס אופרנדי של השמאל הישראלי, בימין מכבסים את הכביסה המלוכלכת בבית. אתאפק ולא אשרבב כאן בדיחה על שירותי כביסה מלונאיים. ועדיין: מגיע רגע בחייה של מפלגה שבו היא צריכה לשים את טובתה וטובת המדינה לפני טובת המנהיג. למשל, כשהמנהיג האמור בוחר לשים את טובתו האישית, באופן שיטתי, לפני טובת המפלגה, ולגרור אותה, שבוע אחר שבוע, לעבר מצולות אלקטורליים.
להדחות שמרניות מסוג זה יש תקדימים. גם אז הן נדמו לדמיוניות עד שיום אחד הן קרו. זה קרה למשל למרגרט תאצ'ר – "קוסמת" שלידה נתניהו הוא ארנב כובע צילינדר - אחרי 11 שנים בראשות ממשלת בריטניה, שלוש שנים אחרי שזכתה לקדנציה שלישית כיו"ר המפלגה השמרנית. כמו אז, כמו היום, האחיזה השמרנית האיתנה בשלטון נשחקה שלא לצורך בגלל מדיניות פנים דורסנית מדי, אטומה לרחשי הלב של הרחוב, וששווקה לציבור - בלי כל סיבה נראית לעין - בטון יהיר, אדיש ומלא בוז. תאצ'ר עוררה פחד וחיוורון בתוך המפלגה עד ששמרן שאיש איננו זוכר היום, מייקל הסלטיין, הכריז על מרד שבסופו הקריאה תאצ'ר, בדמעות, מכתב התפטרות מול הכניסה לדאונינג 10. המסר שהונח על שולחנה על ידי קברניטי המפלגה השמרנית, בפגישות אחד על אחד, היה ברור ועקבי: המפלגה יותר חשובה ממך.
זה קרה במובן מסוים גם לריצ'רד ניקסון, עוד מנהיג ימין פופולרי וכל יכול, שאיבד את אמון מפלגתו באחת אחרי "טבח יום השבת", בשיא פרשת ווטרגייט, כשפיטר את החוקר המיוחד אריצ'בלד קוקס. כמו תאצ'ר, כמו נתניהו, גם סגנונו הלוחמני והמתקרבן שלא לצורך של ניקסון שחק אט אט את אהדת הציבור מימין והוציא את השמאל ראשית מדעתו, ואז אל הרחובות. פיטורי קוקס נחשבים לנקודת התפנית ביחסי ניקסון והמפלגה הרפובליקנית. שנה אחרי, כמעט על היום, נכנסו לחדר הסגלגל שלושה סנטורים בראשות בארי גולדווטר, סגרו את הדלת, ואמרו לניקסון שהמפלגה חשובה ממנו. גם המדינה. בסדר הזה.
נהוג להניח שהימין הישראלי, בניגוד לבריטי או האמריקני, לא מדיח מנהיגים מכהנים. אבל ראשית, מעשית נתניהו הוא כבר לא מנהיג הליכוד. הוא בפועל נציג הציונות הדתית והמפלגות החרדיות בראשות הממשלה. בין משנת הליכוד לבין משנת הממשלה הנוכחית יש קשר רופף בלבד ובכירי המפלגה יודעים זאת. סביר שגם נתניהו יודע זאת. שנית, מנקודת מבט שמרנית קלאסית של ריאל-פוליטיק, הדחתו היא הג'ו ג'יטסו הפוליטי המבריק ביותר שהליכוד יכול לבצע בנקודת הזמן הזו, שבבת אחת יחתוך את מצבת המפגינים בחצי עד שני שליש, יהפוך את כל שלטי "קריים מיניסטר" לפרטי אספנים, ויעניק ליורש מנופים פוליטיים כבירים להקמת קואליציות חלופיות תוך אידוי מנופי הסחיטה של המפלגות בקואליציה.
זאת ועוד: על פי הסקרים האחרונים לא רק ש"המחנה הממלכתי" ובני גנץ שואבים את המנדטים של הליכוד כמו גרגירי סוכר מבעד קשית, סקרים אחרים, אמנם בני שבוע, הצביעו על כך שהליכוד בראשות יריב לוין היא המפלגה הגדולה בישראל, מה שמרמז על כך שהמותג הקרוי ליכוד עמיד יותר וחזק יותר מהמותג נתניהו.
בעז גאוןאסנת בן דבוהנה הנימוק המנצח: נתניהו, בתוך תוכו, ובמנותק מהמשפט שלו, הוא לא מעריץ נלהב של תוכנית לוין-רוטמן. היא מבחינתו אתנן לבייס, סוג של דיר באלאק לבית המשפט שדן בעניינו, ובעיקר מהלך שבסופו היו בני גנץ ויאיר לפיד אמורים לשבת תחתיו כדי להציל את המדינה מהבן גבירים. אם החלשת בית המשפט היא אכן הסוגייה הפוליטית החשובה ביותר בעיני התנועה הליברלית ומצביעיה, אזי נתניהו לא ראוי לעמוד בראשה.
ייתכן שזה ייקח שבוע. ייתכן שיידרשו לכך חודשיים או שנתיים. אבל במוקדם או במאוחר, ככל שתישחק התמיכה הציבורית בליכוד על חשבון הסכנה הגוברת של ממשלה בראשות גנץ, ימצאו עצמם מנהיגי הימין הבאים – יולי אדלשטיין, ישראל כץ, ניר ברקת, אמיר אוחנה - בנעליהם של הסלטיין הבריטי וגולדווטר האמריקני. אם טובת הימין חשובה להם מטובתו של נתניהו, בשיחות אישיות מאחורי הדלת הסגורה הם יגידו לו שהגיעה העת. המסוק מחכה.
- בעז גאון הוא סופר, מחזאי והייטקיסט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
