כינוי מחאת אנשי המילואים "סרבנות" בפי בנימין נתניהו ושריו הוא ביטוי נוסף לרוח האנטי-דמוקרטית המנשבת מממשלה זו. הכרזות אנשי המילואים בכל שדרות המשרתים את ביטחון ישראל הן לגיטימיות ומתבקשות לנוכח האפשרות של הפרת חוזה לא כתוב על ידי הממשלה הנוכחית - אמנה בינה לבין צבא העם המשרת את הדמוקרטיה.
מייקל וולצר, מחשובי ההוגים הפוליטיים במאה ה-20, ניסח את "העיקרון הוולונטארי של ציות לסמכות" שעליו מבוססת התנהלות הצבא בדמוקרטיה. עיקרון זה מדגיש את ההבדל בין צבא במציאות דיקטטורית, שם הציות הוא בהגדרה עיוור, לבין צבא המשרת את הדמוקרטיה. "המוות עבור המדינה, הוא תשובה לאיזו שאלה?", שואל וולצר, וקובע שבמדינה דמוקרטית מקור הנכונות של האזרחים להקריב את חייהם למענה הוא עיקרון הצייתנות הוולונטארית. הציות לסמכות הצבאית בשדה הקרב של דמוקרטיה מבוסס על חובת קברניטי המדינה להבהיר, באמצעות המפקדים, את סיבת הנכונות להקרבה עצמית.
מנקודת ראותה של הדמוקרטיה, המציאות הישראלית יוצרת דילמות מעיקות כגון על איזו שאלה משיב המוות הזה - בשירות המולדת, למען המולדת? מדוע מוות? לאיזו תכלית? מדוע אני? האם ראוי להקריב את החיים למען אידיאל, או רק לשם הישרדות פיזית? העיקרון הוולונטארי של ציות לסמכות הוא הבסיס להתמודדות עם הדילמות הללו שהן חלק מהוויית החיים הדמוקרטיים בישראל. הוא מקבע את אחריותם של הנושאים בפיקוד בצבא כלפי פקודיהם להקנות משמעות למצייתים על בסיס וולונטרי; לאלה הנקראים במודע להקריב את חייהם. כלומר, להסביר, לשכנע ולגרום להם להטמיע את הסיבות המצדיקות הקרבת חיים.
בין הציות לסמכות על בסיס העקרון הוולונטארי לבין הציות העיוור בדיקטטורות פעורה תהום. אחד ההבדלים קשור לנוכחות, או אי-הנוכחות, של מקור סמכות חיצוני לריבונות העם, כמו האלוהים, או כמו גורם אנושי, אבל כזה שמיוחסת לו סמכות עליונה מול שאר בני האדם — כמו קיסר, פיהרר או דוצ'ה. הם ודומיהם, במאה ה-21, במדינות שהיו דמוקרטיות, משבשים בהכרעותיהם את מה שנובע מהעיקרון הוולונטרי של הציות לסמכות. העיקרון הזה בלט בצה"ל לאורך השנים. הוא מיוסד על מחויבות ואחריות. בשונה מהחובה, המחויבות היא לעולם "מלמטה" כלפי "מעלה", מן הפקודים בצבא כלפי מי שמעליהם. האחריות היא "מלמעלה" כלפי "מטה".
אביגדור קהלני: מילואים זה לא התנדבות, זו פקודה
(צילום: חגי דקל, ירון ברנר)
במערכת היחסים שבין הצבא לבין מפקדו העליון - אשר בישראל זו הממשלה באמצעות שר הביטחון – מושתת העקרון הוולונטארי של הציות לסמכות על אמון. הסמכות של נבחרי הציבור נובעת – בדמוקרטיה - מחובתם לקבל החלטות בשקיפות מלאה ומחויבותם של האזרחים ליישם החלטות אלה. מילוי המחויבות האזרחית להיענות ולמלא את הכרעותיהם של מקבלי ההחלטות מותנית בקיומו של אמון של הציבור הרחב ובפרט של הנקראים להקריב חיים, במקבלי ההחלטות.
ד"ר אריק כרמוןצילום: מארק ניימן, לע"מוזאת לדעת: האמון אינו מתקיים ולא יכול להתקיים אם הוא לא נגזר מן האמת. בתרבות של אי-אמת, של שקר, נכרת בסיסו של האמון; נשבר התנאי הבסיסי להתקיימותו של העקרון הוולונטארי של ציות לסמכות. וזו המציאות המתהווה מזה כמה חודשים על ידי ממשלת נתניהו. תרבות השקר מחלחלת מאז השבעתה לכל אחת משלוחותיה של הדמוקרטיה הישראלית.
על האמון בין הממשלה לבין החברה האזרחית בישראל מוטל הצל של סממנים דיקטטורים הנובעים מסדרת חוקי המהפכה המשטרית. במציאות הזו, תיוגם של מתנדבי המילואים כסרבנים מצביע על הציפיה הדיקטטורית מהם לקיים ציות עיוור לסמכות. על כן יש לומר ובהדגשה – נשברה האמנה הלא-כתובה בין הממשלה לבין הצבא. ומאחר שבתרבות השקר הופרה האמנה, אין זו רק זכותם של הטייסים, צוותי האויר, חיילי המודיעין והיחידות המיוחדות וכל הנושאים בעול צרכיה הביטחוניים של ישראל, להודיע על משיכת חלקם מן האמנה הזו, זוהי חובתם.
ד"ר אריק כרמון הוא מייסד המכון הישראלי לדמוקרטיה. משמש עמית אורח במכון הובר, סטנפורד
