בית המשפט המחוזי בבאר שבע גזר עשר שנות מאסר על שאול חיון (51) תושב הדרום, שאנס את בתו בת ה-13. גזר הדין ניתן לפני חצי שנה והיום (שלישי) הותר לפרסום - יחד עם שמו של האב, שהותר לפרסום על פי בקשתה של הבת. חיון הורשע בשתי עבירות אונס, מעשים מגונים וכמה עבירות נוספות. בית המשפט קבע עוד כי ישלם לבת פיצויים בסך 126 אלף שקל.
על פי כתב האישום בו הורשע, חיון ביצע את המעשים בערב שבת בשנת 2017, לאחר שביקש מבתו לישון איתו בסלון. הוא ניצל את היעדרותה של אשתו, שנסעה עם בנם לבית חולים. למרות התנגדות הילדה, ביצע בה חיון עבירות מין וביקש כי הדבר יישאר ביניהם. בגזר הדין צוין כי מדובר במשפחה חרדית, ובמצוקתה הקשה חיללה הנערה את השבת בניסיון ליצור קשר עם אמה שתסייע לה. הבת סיפרה על מעשיו לאם, והן הגישו נגדו תלונה במשטרה.
האם והבת ביקשו להטיל על האב עונש קשה. לדברי האם, היא רואה את בתה כ"חיה מתה" הנרצחת כל יום מחדש בסבלה הרב, ולפיכך היא סבורה שמגיע לו מאסר עולם. מעבר לכך, השתיים הביעו חשש שכשייצא לחופשי, ימשיך האב לפגוע בהן. המתלוננת הביעה את תחושותיה במילים קשות ואמרה שהיא מעדיפה שירצחו אותה ולא ללכת לישון פעם ביומיים למשך שעתיים, ולקום לסיוטים. לדבריה "אני לא באמת בן אדם, אני לא מכירה את עצמי, אני גם לא מעוניינת כרגע להכיר את עצמי".
פרקליטות מחוז דרום ביקשה להטיל על חיון עונש של עד 18 שנות מאסר. בנוסף, ציינו כי שיקולים נוספים להחמרת עונשו הם העובדה שהביא עדי הגנה שהשחירו את פני המתלוננת. מנגד, הסנגור של האב טען כי "מדובר בשני אירועים בלבד", ועבירות המין לא התאפיינו בברוטליות פיזית. לשיטתו, יש משקל לקולא בכך שמדובר ב"מעידה" לאחר 13 שנים של מגורים משותפים, כלפי ילדה אחת בלבד מתוך כל ילדיו.
השופטים, בראשות סגן הנשיאה השופט אריאל ואגו, אלון אינפלד ואריאל חזק, ציינו בגזר הדין שבדבריו של חיון לא נמצאה כל הבעת חרטה או צער, והוא ביקש לעבור "טיפולים" כדי לאחד את המשפחה אך לא בהקשר של עבירות המין שביצע בבתו. בדבריו אמר האב כי עניין חינוך ילדיו עומד בראש מעייניו.
בגזר הדין ציינו כי אומנם מעשיו אינם כוללים את כל רכיבי החומרה האפשריים, כפי שטען הסנגור בזהירות, "אך בהחלט ניתן לראות את 'ניצולו' של הנאשם את המתלוננת באופן קשה ביותר. ייאמר, המעשים שעשה כשלעצמם היו רעים וקשים מאוד. אוי לו למי שמסנגר על עצמו באמירה שניתן היה לעשות מעשים נוספים, רעים עוד יותר".
הרכב השופטים קבע כי ההשפעה של מעשי האב על המתלוננת, שלא מצליחה לשוב לחיי שגרה גם שנים אחרי הפגיעה, דוקרת את הלב. היא סיפרה שניתן היה להקל במעט על ייסוריה, אילו הודה האב במעשים, או הכיר בנזק שגרם והביע צער על כאבה. "המתלוננת הפכה מבת אהובה לחפץ מיני", קבעו השופטים, "המקום המוגן הפך למלכודת. האב האוהב הפך לטורף. האמון הופר וחוסנה הנפשי של המתלוננת – נותץ".
יחד עם זאת השופטים קבעו כי יש לתת את הדעת על הנזקים שנגרמו לנאשם מביצוע העבירה וממעצרו. "חייו של הנאשם התהפכו מן הקצה אל הקצה. משפחתו התפלגה לכתות, מי מהם שמצדד בנאשם ומי שמצדד במתלוננת. למרות שהנאשם הוא הגורם להתרחשות כל הרעות האלה, מצוות המחוקק היא לתת לזה משקל מסוים לקולא, אך רק במסגרת מתחם הענישה". עוד ציינו את התנהלותו החיובית הכללית של האב, שעסק בהתנדבות וכי בבואם להעניש אותו על רשעותו יש לזכור את מעשיו הטובים בעבר, כדי "להמתיק הדינים" ולו במעט.
