את ישראל שוטף גל של פיכחון ודכדוך; אפשר להבין את שני הסנטימנטים. אך גם בעיצומם, ובתוך מבט נוקב ונוקשה אל עצמנו, ראוי להיצמד למתארי העובדות. ברשתות החברתיות יש קיצור ידוע: דל"פ. דעה לא פופולרית. הנה שתיים כאלה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
דל"פ ראשונה. נכון לכתיבת שורות אלה אין אופציה אמיתית להשבת חטופים, ואם תהיה – היא תידון ברצינות בקבינט המלחמה וקרוב לוודאי שתתקבל. לא מן הנמנע שיהיה דרוש עוד לחץ צבאי מסיבי כדי להגיע לשם, מסיבות שתכף יפורטו. הדילמה הבינארית שמסעירה את ישראל בשבועיים האחרונים – להשיב את החטופים או להמשיך במלחמה – איננה נשענת על יסוד עובדתי מוצק. יש תסכול גובר מהניהול הכושל של המלחמה בידי הדרג המדיני, ובעיקר בנימין נתניהו. התסכול מוצדק לגמרי. לנהל דיון סוער עם עצמנו? פחות.
נתחיל בחטופים. לפי הסקר בטור זה, הציבור תומך יותר ויותר בוויתורים למען עסקה שכזו. מנהיג שיביא עסקה יקבל קרדיט נרחב מהישראלים, שהאמפתיה שלהם למשפחות החטופים גוברת, ולא קמלה. נכון, עבור נתניהו המשמעות יכולה להיות צרות פוליטיות; הימין הקיצוני, שבו הוא תלוי, לא רוצה הפוגות, נסיגות ושחרור מחבלי חמאס. אבל הצרות האלה תיאורטיות כרגע. חמאס הקשיח את עמדותיו וטרם אותת על הגמשתן. לאחר פיצוץ העסקה הקודמת חמאס הצהיר שלא ישיב חטופים לפני תום המלחמה ונסיגת צה"ל מהרצועה. אלה תנאים מקדמיים, לא סופיים. כל מו"מ בעבר להשבת חטופים ישראלים הצריך שנים.
יש יוזמה מצרית. מדורגת וארוכה, מורכבת, לא בשלה. בשב"כ רוצים לפתח אותה, כדי לשים שוב את המשקל על קהיר ולייצר הצעה נוספת להצעת קטאר, התומכת הגדולה של חמאס
בישראל בוקעות הבלחות בסגנון הבא: נסכים לתום המלחמה, נשחרר את האסירים הפלסטינים, נקבל את חטופינו – ואחרי כמה חודשים נשמיד את חמאס. הפי אנד.
מי שמציע דברים כאלה לא מבין מהו חמאס ומיהו יחיא סינוואר. הנ"ל מבין היטב כי החטופים הם הקלף החזק ביותר שלו. ולכן למנהיג חמאס – לפחות במצב הנוכחי, שבו חיילי צה"ל לא עומדים בפתח מנהרתו ומשטרו אינו בסכנה – אין כוונה להסכים לעסקה מיידית להשבת כולם. הוא ירצה להשאיר בידיו מגינים אנושיים לזמן רב קדימה. לדידו, שנים. בקהיליית המודיעין בישראל מעריכים כי הוא עשוי לסטות מכך אם יקרו אחד משני דברים: ישראל תיסוג נסיגה מלאה ומיידית ולמעשה תודה בתבוסה (וגם אז הוא יפרוס את השבת החטופים על חודשים); או שחיי הנהגת חמאס ושלטונו יהיו בסכנה חמורה והוא ירצה לקבל הפוגה מיידית. כואב לכתוב: סינוואר יודע שחלק מהחטופים ימותו. גם השבה של מספר מצומצם ביותר (20? 30?), שארית הפליטה ממסע ההתעללות הפסיכוטי של חמאס, תניב לסינוואר תמורה ענקית בשחרור אסירים פלסטינים. תחושת הדחיפות הישראלית לא מדברת אליו; היא משרתת אותו.
יש יוזמה מצרית. ראש השב"כ רונן בר סבור שצריך לבחון אותה וכך אמר למקבלי ההחלטות. היוזמה מדורגת וארוכה, מורכבת, לא בשלה. בשב"כ רוצים לפתח אותה, כדי לשים שוב את המשקל על קהיר ולייצר הצעה נוספת להצעה הקטארית (התומכת הגדולה של חמאס). ההצעה, ואלה דברים שאמרו המצרים בפומבי, כוללת בסופה הרחוק את סיום המלחמה. היא תחייב את צה"ל לסגת מהרצועה עוד קודם לכן. הכעס של בני גנץ וגדי איזנקוט על ראש הממשלה נתניהו בשבוע וחצי האחרון איננו נובע מכך שנתניהו מסרב ללכת על עסקת חטופים חדשה, שממילא איננה קיימת כעת, אלא מדחיינותו הכפייתית והרשלנית. מחוסר נכונותו להציע הצעה נגדית לקהיר, ובכלל, ליזום קו יותר יצירתי (לדוגמה: עסקה חלקית, במחירים כבדים ביותר לישראל, של שחרור חטופים מבוגרים יותר, שסיכויי ההישרדות שלהם הולכים וקטנים). כמובן, נתניהו איננו רק מין "פרופסור מפוזר"; הוא מבין שכל דיון עם מצרים, ראשוני ככל שיהיה, על עצם הביטוי "קץ המלחמה" – הוא רעל פוליטי עבורו.
באחד מהדיונים שאל שר הביטחון גלנט את גנץ ואיזנקוט: "במה העמדה שלי שונה משלכם? גם אני חושב ששחרור החטופים במקום הראשון". הפער בעמדות איננו כה גדול. לאף אחד מחברי קבינט המלחמה אין כוונה לסיים את העימות כך: בעסקה מדורגת, שתיקח שנה, או שנים, ותיפתח בכך שצה"ל ייסוג נסיגה מלאה מעזה. לאחריה החטופים (אלה שישרדו את עינויי חמאס) ישוחררו טיפין־טיפין, הטרור יחזור לצפון עזה, ההרתעה תימחק, סינוואר יקבל ערבויות מפני התנקשות ויערוך חגיגות היסטוריות, ישוחררו אסירים באלפיהם וכל פונדמנטליסט במזרח התיכון ישתכנע שישראל הוכנעה וכי דמם של אזרחיה מותר. הציבור הישראלי לא יסכים למתאר כזה ממילא.
יש עוד משהו באוויר: מיזם מדיני לעסקה ענקית, כזו שמשלבת את המצרים, האמריקאים והסעודים. ישראל תסכים למתווה שיכלול את המילים "מדינה פלסטינית", הרש"פ תיכנס לעזה בהסכמה של חמאס, תיושם עסקה רחבה לשחרור חטופים ואסירים, הסעודים יסכימו לנורמליזציה ועם האמירותים יחד ישתפו פעולה בשיקום עזה. רק אתמול, בדאבוס, השיב שר החוץ הסעודי, פייסל בין פרחאן, לשאלה האם ארצו תכיר בישראל כחלק מהסכם מדיני נרחב "בוודאי". הוא הוסיף כי "זה יכול לקרות רק עם מדינה פלסטינית". אלא שהבעיה הראשונה במתאר היא המילה "מדיני", שוב, רעל פוליטי עבור הימין הקיצוני, שנתניהו זקוק לו כאוויר לנשימה.
דל"פ שנייה. לאחרונה פגשתי גורם אמריקאי שעשה סיבוב מרשים בארץ, מהדרום ועד הצפון, ובדרך פגש מקבלי החלטות וקציני צבא. הוא שאל אותי, בדחילו ורחימו, מה ישראל בדיוק עושה בעזה. "כי אתמול שמעתי את ראש הממשלה שלכם מדגיש שאתם לא כובשים אותה". טוב, השבתי לאמריקאי, גם הממשל בוושינגטון הקפיד ללחוץ שישראל תתחייב לא לכבוש. רק להביס את חמאס. האמריקאי ענה בעדינות: ואיך בדיוק תנצחו את חמאס, בלי לכבוש?
לכבוש, זאת אומרת להפוך לכוח היחיד שמפעיל אלימות ברצועת עזה. לטהר את שכונותיה. להקים ממשל. "לא שאנחנו הצלחנו במיוחד במזה"ת", הודה האמריקאי, "אבל את עיראק כבשנו. הסברנו שאנחנו משחררים אותה. לבסוף הוקמה ממשלה עיראקית, המשטר קיים עד היום ולארה"ב יש נוכחות צבאית שקטה במדינה. באפגניסטן נכשלנו לגמרי, אבל במשך למעלה מעשור השתלטנו וכבשנו חלקים גדולים מהמדינה, כולל קאבול. מה בדיוק אתם עושים בעזה?".
ציטטתי את התשובה הישראלית: צה"ל משיג "שליטה אפקטיבית", ללא טיהור ממשי של השטח מכוחות עוינים. הוא מתעתד לנהל קרב כתישה ארוך, שבסופו יהיה "שלטון אחר" בעזה. האמריקאי – מאוד פרו־ישראלי – לא מיצמץ. "ראש הממשלה שלכם בכלל לא מוכן לומר מה יהיה השלטון האחר. כוח משטרי נשען על שני מרכיבים. מונופול על אלימות ושליטה בארנק. כסף ואיסוף מסים. אם חמאס ממשיך להחזיק במרכיבים האלה, מה עשיתם שם?" רציתי לענות, אבל בדיוק אז נורו עשרות רקטות לדרום הארץ ממרכז עזה. יומיים מאוחר יותר פורסם (ב"הארץ") שחמאס החל משקם את גדודיו בצפון הרצועה.
במערכת הביטחון, וגם בקבינט, ולא בקרב שרי הימין הקיצוני, צומחת תפיסה חתרנית ואגרסיבית: שישראל טעתה שלא השתלטה על הרצועה כולה. ישראל יצאה למעשה למבצע חומת מגן בעזה; לא כיבוש מחודש, אלא טיפול אינטנסיבי בקיני הטרור (והרס מסיבי, אפוקליפטי, של צפון הרצועה). רק שבגדה המערבית, תוך כדי ואחרי חומת מגן, ישראל השיבה חלק מהאחריות הביטחונית לרשות הפלסטינית. בעזה האנשים עם הרובים הם חמאס. כל פינוי של כוחות צה"ל, דילול, הפחתת פעילות – משרתים אותם.
סינוואר חושב שהזמן משחק לטובתו. זו קריאת מציאות סבירה: ישראל מורידה בעקביות את סכום ההימור שלה בעזה (בפעילות מבצעית), לא מגדילה אותו. ארה"ב לוחצת, ישראל סופגת אבידות, החטופים הולכים ומתים נגד עינינו, המצב הכלכלי בישראל מידרדר והקרבות הפוליטיים מתחדשים. יש לחמאס דלק ומזון, ואנשיו שולטים בדרום, ולמעשה, גם באזורים שלא פונו בצפון הרצועה (ג'באליה). "תוציאו אותם משיווי משקל", היה משנן אריאל שרון לאנשיו. כאשר צה"ל פלש לרצועה, סינוואר היה שרוי בערפל קרב; אנשיו הופתעו וחששו. היום הם חשים תחושת ודאות ומניחים שהסוף לפעולה הישראלית מתקרב.
בני גנץ וגדי אייזנקוט העדיפו בשעתו ששלב ג' יפגע בתחושת ההישג של חמאס ויכלול למשל התקפה מאסיבית של צה"ל בדרום הרצועה. שר הביטחון גלנט קבע כי השלב המבצעי העצים בחאן-יונס יימשך ככל שיידרש, שהוא יהיה "חוצה שלבים". צה"ל לא יוריד שם פרופיל, ואף יגביר פעילות התקפית. המטרה הייתה ונותרה להפעיל לחץ על סינוואר, לתת תחושה שמטעני הנפץ בדרך למנהרה שלו, לתמרץ לעסקת חטופים חדשה – או הרהור על נטישת הרצועה. בשבועות האחרונים מתחולל בחאן-יונס מאמץ מבצעי עצים שאי-אפשר להרחיב עליו; גם אם לא יגיע להישג המקווה, הוא ישרת את ישראל ביום שאחרי.
אין ספק שהלחץ הצבאי ברחבי עזה מסכן את חיי החטופים, והם הולכים ונמקים. שאין להם זמן. אבל לחמאס יש זמן. וזו הבעיה. המחויבות להעניק ביטחון לדרום ולצפון לא תיעלם, גם אם תהיה עסקת השבת חטופים. מי שמדבר על להודיע שניצחנו/הפסדנו ולסגת, צריך יהיה לתת תשובה לכל ישראלי שמתגורר במרחק עד עשרה קילומטרים מהגבול. תושבי הדרום יאולצו לשוב לבתיהם עמוסי חרדה, מחכים לסבב ה"טפטופים" הבא, שאחריו עוד טבח. בדרום או בצפון. ים של אפשרויות גרועות וגרועות מאוד. ראוי להקפיד לבחור בגרועות בלבד.
לבסוף, דעה פופולרית – לפי כל הסקרים. ביסוד הכשלים הנוכחיים בניהול המלחמה, בלב שלהם, נמצאת שיטת הניהול הייחודית של נתניהו. יש מומחים המדברים על כאוס יצירתי. ראש הממשלה מנהל כאוס הרסני. קחו לדוגמה את הפארסה סביב הכנסת התרופות לרצועת עזה. בידי חמאס עשרות רבות של ישראלים. הם מעונים, מורעבים, מותקפים מינית ולעיתים נרצחים, או נהרגים עקב פעולות צה"ל. חמאס יכול היה לספק להם תרופות. יש די מהן ברצועה. אם הם לא מקבלים אותן, זה בגלל החלטה של סינוואר וחבר מרעיו הרצחני.
כל נושא הכנסת התרופות החל במטה החטופים, בפרופ' חגי לוין שמסייע ומקדם את נושא התרופות לחטופים, ובמגעים עם ארמון האליזה בפריז. היוזמה הראשונית לא הגיעה מהמוסד, ובטח שלא מראש הממשלה. הדברים התגלגלו דרך קטאר, הערוץ המרכזי לשיחה עם חמאס, וקפצו בחזרה למוסד ולמשרד ראש הממשלה. נתניהו, צמא להישג לאור סקרים מחרידים, החליט שהפעם הוא לא ייתן את הקרדיט לקטארים, לצרפתים, או – הכי גרוע! – לחבריו לממשלה.
בסוף השבוע שעבר, ללא תיאום בינלאומי עם השותפות האחרות, מיהר משרד ראש הממשלה להוציא הודעה ולפיה "בהנחיית ראש הממשלה (אלה המילים החשובות) הוביל ראש המוסד מהלך מול קטאר שיאפשר הכנסת תרופות לחטופים המוחזקים בעזה... זאת כחלק ממערך הסיוע ההומניטרי של ישראל לרצועה". נשיא צרפת עמנואל מקרון רתח; כך גמלו לו על מאמציו השקטים, במחיקת מדינתו מהיוזמה שקידמה.
חמור מכך: הרמטכ"ל וראש השב"כ לא עודכנו על ההחלטה הסופית של ראש הממשלה נתניהו על עסקת הכנסת התרופות לרצועת עזה לפני ההודעה לעיתונות. גורם בכיר אמר כי הוצאת ההודעה לעיתונות בידי לשכת ראש הממשלה בשבת "עלתה בדחייה של שלושה-ארבעה ימים בביצוע העסקה".
לבסוף, פורסם כי התרופות ייכנסו ללא כל בדיקה, עניין שעליו שמעו ראשי מערכת הביטחון מבכיר חמאס מוסא אבו-מרזוק, בהופעה תקשורתית. ראש הממשלה התנער מהסיכום הזה, זרק את האחריות על צה"ל והמוסד – וספג ביקורת פוליטית קטלנית. ביום רביעי בלילה, לפני הכניסה לרצועת עזה, המשלוח – ובו כמות עצומה של תרופות לתושבי עזה, כחלק מההסכם – נבדק במעבר כרם שלום.
סיפור המעשה הוא מופת של ניהול כושל, ממדר ומפלג, מופקר. יש עניינים קריטיים יותר מסוגיית התרופות, שגם בהם נתניהו מגלה חידלון מצמית. רשימה תמציתית: ההתרעה האסטרטגית על התקוממות וקריסת הרש"פ ביהודה ושומרון, התפתחויות שיכולות לגרום לכך שישראל תפסיד במלחמה בעזה או בצפון; חוסר היכולת להציג תמונה ל"יום שאחרי" ברצועת עזה, שמוביל לכך שישראל – לחרדת המטכ"ל – מאבדת הישגים ואזורים שבהם ניצחה; ההידרדרות ביחסים עם ארה"ב, שדורשת חזון מדיני כלשהו ולא מקבלת תשובות מירושלים; הססנות מעורפלת בכל הנוגע לצפון (צה"ל דורש תשובות לגבי תוכניות הממשלה מול חיזבאללה, אבל ביבי לא משיב); קצב איטי ורשלני לגבי הצעות לעסקאות השבת חטופים; דחיינות מטרידה ביחס לטיפול בהשבת תושבי דרום הארץ לבתיהם; הטיפול בחיילי המילואים והמשבר הכלכלי האדיר שמאיים לשטוף את כולנו.
לבד מתפקוד ניהולי לקוי, הבעיה היא פחד מוות מאיתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ואריה דרעי. האחרון נוהג לומר שלממשלה הזו "אין סייעתא דשמיא"; אני לא מחזיק מעצמי מומחה לעניין, אבל נראה לי שהוא צודק.
וכך אומר בכיר בישראל: "כל ראש ממשלה מושפע מאינטרסים אישיים. סוטה בכמה מעלות מקבלת החלטות עניינית לגמרי. כזו שהיא לטובת המדינה ב־100 אחוז. אצל נתניהו, הסטייה היא ענקית: לא 90 מעלות, אלא לפעמים 180 מעלות. האינטרס שלו והאינטרס של המדינה הפוכים". שאלתי אותו: אז איך מנצחים ככה במלחמה. "יש לנו ברירה?" הוא השיב. בעצם, לא הייתה לו תשובה.
