מיום הקמתה לפני שלושה עשורים תפקדה הרשות הפלסטינית כישות סמי-מדינתית מושחתת וכושלת. לא רק שלא עלה בידה להגשים את יעדה הלאומי ההיסטורי כפלטפורמה ליישום מלא של העצמאות הפלסטינית ולהקמת מדינה בת-קיימא "שבירתה ירושלים", אלא שבמהלך השנים היא איבדה את אחיזתה בציבור שלה ואת תמיכתו, ונכשלת במבחן השליטה בגורלו.
כישלונה החל למעשה כבר בשנותיה הראשונות. במקום להיאבק בטרור כמתחייב מהסכמי אוסלו, בחר היו"ר יאסר ערפאת שלא להתעמת עם חמאס ושאר הארגונים. למעשה, כל עוד הם לא איימו על שלטונו, הוא והרשות ראו בהם אמצעי ללחוץ על ישראל לבצע ויתורים נוספים במו"מ. מלבד הסתה נגד ישראל, והשרשת הנרטיב שלפיו השלום איתה הוא אחיזת עיניים (מה שבין היתר בא לידי ביטוי בנאום ערפאת ביוהנסבורג במאי 1994 ובהשוואה של הסכמי אוסלו להסכמי חודיבייה), העדיף היו"ר את השימוש באלימות בכל פעם שישראל לא הסכימה לדרישותיו בשולחן הדיונים. זה החל בספטמבר באירועי מנהרת הכותל ב-1996, נמשך באירועי הנכבה במאי 2000, והשיא הגיע בספטמבר 2000 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה אחרי כישלון ועידת קמפ-דיוויד.
גם לאחר תום עידן ערפאת בסוף 2004 לא הצליחה הרשות הפלסטינית לשנות את דרכה. מחליפו אבו מאזן אמנם השכיל להבין שהמאבק המזוין מזיק למטרות הלאומיות של הפלסטינים, ולכן התבטא נגדו פומבית, אך בה בעת המשיך במלאכת ההסתה נגד ישראל מעל כל במה, סירב להסיר תכני הסתה מתוכניות הלימודים, המשיך להאדיר טרוריסטים ולשלם להם ולבני משפחותיהם.
פרופ' קובי מיכאלINSSהכישלון היה כפול: ראשית, סירובו של אבו מאזן להשיב להצעותיהם של אהוד אולמרט ב-2008 ולמתווה מזכיר המדינה ג'ון קרי ב-2014 המחישו היטב כי אין ביכולתה וברצונה של הרשות הפלסטינית להגיע לפשרה היסטורית עם ישראל ולהסכם שלום עמה. שנית, נפילת רצועת עזה לידי חמאס ביוני 2007, וגם איבוד המשילות ההדרגתי בגדה המערבית שללא ישראל גם כבר לבטח הייתה הופכת לחמאסטן ב', המחישו שהרשות לא מסוגלת למשול על העם הפלסטיני ולהוות אלטרנטיבה ממשית לחמאס.
למרות הניסיון ההיסטורי המר, עדיין ישנם קולות בישראל ובארה"ב שמצפים שלאחר מיטוט החמאס יש לתת את המפתחות לניהול רצועת עזה בידי אבו מאזן ואנשיו. בעוד ישראל אינה מעוניינת לשלוט על 2.2 מיליון פלסטינים שם, ולקבל את האחריות לניהול חיי היום יום שלהם, בממשל ביידן מקווים כי שובם של אבו מאזן והרשות לעזה יחזיר את השקט לאזור ואולי יהווה פתח לחידוש התהליך המדיני עם ישראל. נראה כי גורמים בוושינגטון ובירושלים פשוט "מכורים" לרשות הפלסטינית, התמכרות שמקורה בעיוורון גם כלפי ההיסטוריה וגם כלפי המציאות העכשווית.
ד"ר אורי ורטמןאמירות בדבר החזרת הרשות לשליטה ברצועה אינן רק בחזקת אחיזת עיניים וניתוק מן המציאות, אלא סכנה גדולה לשכפול המערכת שהתקיימה בעזה עד 7 באוקטובר 2023. הקהילה הבינלאומית חייבת להתפכח ולהשתחרר מייסורי אהבתה לרשות הפלסטינית, כאלו שמעוורים את עיניה ומונעים ממנה להבין את גודל השבר ואת מהות השינוי המתחייב. העם הפלסטיני ראוי למשהו טוב יותר. ישראל, המזרח התיכון והעולם ראויים למשהו אחראי יותר ומתפקד יותר.
עתיד הרצועה, כמו עתיד הישות הפלסטינית בכללותה, נעוץ בהשתלבות בארכיטקטורה אזורית חדשה המבוססת על תהליכי הנורמליזציה בין ישראל לבין העולם הסוני הערבי הפרגמטי בהובלת ערב הסעודית. במסגרת כזו יגדל מרחב ההזדמנויות ותתאפשר התפתחות פלסטינית כחלק מחומת המגן נגד הברבריזם החמאסי בחסות ציר ההתנגדות בהובלת איראן. הרשות הפלסטינית של היום אינה בשלה ואינה מסוגלת לאתגר בעת הזו ואל לנו למעוד בעיוורוננו.
- פרופ' קובי מיכאל הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ופרופסור אורח באוניברסיטת דרום ווילס בבריטניה. ד"ר אורי ורטמן הוא עמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS) ועמית מחקר באוניברסיטת דרום ווילס בבריטניה. לאחרונה יצא לאור ספרו Israel: National Security and Securitization (Springer, 2023)
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
