מפגינים נגד הרפורמה חוסמים את נתיבי איילון, הבוקר
(צילום: אדם קוטב, רן רימון)
"חופש הביטוי אינו היתר להתפרעות... במעשים המיוחסים להם הנאשמים מציתים אש ליד חביות של דלק. המעשים המיוחסים להם הדליקו את האש עצמה... חופש הביטוי אינו מגן על החופש למנוע מיולדת להגיע לבית החולים, חופש הביטוי אינו מגן של החופש למנוע ממכבי האש להגיע למקום שריפה, חופש הביטוי אינו מגן על החופש לשתק את המנגנונים לאכיפת החוק ולהביא לקריסתם, חופש ההפגנה אינו מגן על החופש לעצור את המדינה ולסכן את ביטחונם של הפרט והכלל".
את הדברים החריפים האלה אמר אחד, בטח שמעתם את שמו, אהרן ברק. השנה – 2005, וברק הוא נשיא בית המשפט העליון. חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד, גם האש שבערה בלבבות ואיימה להתלקח לבערה גדולה. שי מלכה ואריאל ונגרובר, שני פעילים נגד העקירה מגוש קטיף, הקימו אז ארגון בשם "הבית הלאומי" שהיה אחראי, בין היתר, לחסימות כבישים במחאה על התוכנית. אחותו של ונגרובר, תושב כפר סבא שהתנדב עם בעלי מוגבלויות, הייתה אז תושבת כפר דרום. מלכה, תושב פסגת זאב, נפצע בעת שירותו הצבאי. כל זה לא עמד להגנתם. ברק דחה את טענתם של השניים, שלפיה "מעשיהם מהווים חלק מהגשמת זכותם הדמוקרטית לחופש הביטוי וההפגנה". בחודש יולי ההוא הרשיע העליון את השניים בעבירות של המרדה, התפרעות ואישומים נוספים.
בסיום פסק הדין, כתב הנשיא ברק: "ברצוננו לציין, כי אנו רואים את התנהגותם של הנאשמים בחומרה יתרה. קיימת מחלוקת קשה בציבור הישראלי בשאלת ההתנתקות... עם זאת את המחלוקת הציבורית יש לקיים במסגרת הכלים הקיימים. לכאורה, פעולתם של הנאשמים שוברת את הכלים כולם. רטוריקה של דמוקרטיה וזכויות אדם בפיהם - אך פעולות של אנרכיה ופגיעה בזכויות אדם במעשיהם. לכך שום מדינה דמוקרטית אינה צריכה להסכים".
הכותרת שניתנה אז ב-ynet ציטטה את דבריו: "חופש ההפגנה אינו חופש לעצור את המדינה". חודש לאחר מכן פונה גוש קטיף מיושביו, ולמעשה חרב כליל. דבר לא נעצר.
מים רבים ועכורים זרמו מאז באיילון, והמכות שספגו מתנגדי הפינוי הותירו חבורות שהחלימו כלפי חוץ בלבד. בעיניים כלות הם ראו כיצד מחאתם הושתקה בכוח – בעוד שאיילון, כביש 4 וצמתים מרכזיים נוספים נחסמו שוב ושוב, במעין פרקטיקה שהלכה וכבשה מקום תחת אצטלת "זכות ההפגנה". פעם הייתה זו מחאת הנכים ופעם מחאת החרדים הקיצונים, פעם מחאת יוצאי אתיופיה ופעם מחאת העובדים הסוציאליים.
דומה כי גורמי אכיפת החוק נאלמו מאז דום, אבל אהרן ברק צדק בכל מילה שכתב נגד "החופש לעצור את המדינה". חסימת כבישים היא אלימות. היא אנרכיה. היא שבירת כלים. היא טרור. היא מטילה פחד על אזרחים חפים מפשע ופוגעת בהם. היא הקו האדום שלא עוברים.
היום (רביעי), כשהקו האדום הזה נחצה שוב, בהסלמה שמתעטפת בצדקנות, צריך לזעוק שוב ושוב: אנשים שחוסמים כבישים צריכים להיות מפונים על ידי המשטרה באופן מיידי ובכל אמצעי כי הם פורעי חוק, ואין זה משנה אם הם טייסים במיל' או הייטקיסטים בסדיר, צודקים או טועים. אנשים שחוסמים כבישים צריכים להיות מפונים כי הם אלימים, ואלימות צריכה להיות מטופלת על ידי גורמי השמירה על ביטחון הציבור גם אם היא מגובה בשלטי "דמוקרטיה" ובדגלי כחול-לבן. אנשים שחוסמים כבישים צריכים להיות מפונים כי הם הורסים לעשרות-אלפי אנשים אחרים את היום, או את החודש, או את החיים.
הם אלימים כי הם מפריעים לאמבולנס או לניידת כיבוי האש בדרכם להציל חיים, בין אם בצירים החסומים ובין אם בשל עומסים נלווים על צירים לא חסומים; כי הם חוסמים את הנתיב ליולדת שתקועה אי-שם בפקק האינסופי; כי הם מבטלים את זכותו של אדם להגיע לניתוח שנקבע חצי שנה מראש, או את התור לרופא שהיה מגלה מחלה שצריכה טיפול.
לירון נגלר-כהןכפיר שמעוניהם אכזריים כלפי חפים מפשע - כלפי מי שהפסיד את הברית של הנכד שלו, או את ההלוויה של אחיו, או את החתונה של בנו (או שלו עצמו). הם לוקחים כבני ערובה אוכלוסייה שבחלקה אין לה דבר עם המחאה התורנית, ובכך אונסים את הציבור להיות חלק ממנה. ולא פחות מכך - וזה נכון לכל חוסמי הכבישים, באשר הם – הם מייצרים אנטגוניזם ציבורי חריף ורעיל כלפי המסר שרצו לעביר.
אם רשויות החוק רוצות להוכיח שאין מעליהן עננה של אכיפה בררנית, מושג שמתקשר היטב לסיפור הרפורמה שמספרים תומכיה - זה מקום טוב ונכון להתחיל ממנו: החילו את אותה העוצמה שבה אסרתם על פרקטיקת חסימות הכבישים כלפי המפגינים הכתומים של גוש קטיף, על המפגינים הכתומים של יש עתיד ושאר מתנגדי הרפורמה. החוק שאוסר על חסימת כבישים - כמו כל חוק אחר - נועד להגן על הציבור, אז אנא, במטותא מכם, תאכפו אותו.
- לירון נגלר-כהן היא עורכת ynetnews
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 16:57, 01.03.23
