ישראל בבעיה עמוקה. החברה הישראלית התפצלה לשני שבטים אחוזי חרדה ונחושים להילחם, חונים זה מול זה ומצחצחים חרבותיהם. רגע, על מה בעצם המריבה? היות והשלב הראשון בדרך אל הפתרון הוא הגדרת הבעיה, בואו ננסה לחדד אותה.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• רוצים דמוקרטיה! (אבל רק בקו הירוק)
• למה הנשים הן עדיין מיעוט בהייטק
• מה רוצים משרה נתניהו?
• חוק החולה הנוטה למות הוא סוד מדינה
המערכה על הרפורמה המשפטית מתחזה לבעיה, אבל היא אינה *ה*בעיה. גם לא הוויכוח החוגג בקרוב עשור, כן-ביבי-לא-ביבי. אפילו לא מה שנדמית לשאלת היסוד שלנו כאן – הכיבוש בעד ונגד - גם היא לא הגורם לבעיה העמוקה שבה שרויה ישראל. כל אלה הן קליפות בלבד. מופעים מזדמנים שלה. תירוצים. הבעיה האמיתית, בת 120 השנה, היא צלו המתארך והמאיים של השטעטל.
מיומה הראשון מתמודדת הציונות עם קושי ומורכבות בין מבטה הבוטח קדימה, אל החדש, לבין מבטה החושש אחורה, אל הישן. בתודעתו, כל ימיו ברח החלוץ מהשטעטל, שאותו תפס כמאוס, פרימיטיבי, לא רלוונטי לאתגרי השעה ואף מאיים על היכולת להתמודד עמם. הוא הניחו מאחוריו, ובהצלחה אדירה, בנה ארץ, שפה ותרבות. הפך עצמו מיהודי לעברי. ואז לישראלי.
כבר בקונגרס הציוני הראשון, ב-1897, על דרך פתרונה המקווה, הונחה הבעיה הקורעת אותנו על השולחן בידי האב המייסד בנימין זאב הרצל. "הציונות", נאם אז בפני הצירים, "כבר הצליחה להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני כן לבלתי אפשרי – הקשר ההדוק של היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם היסודות השמרניים ביותר". אלא שהציונות שהתפתחה אחרי הרצל לא רצתה כמותו "קשר הדוק עם היסודות השמרניים". ודאי לא סימביוזה. היא רצתה להחליש את היסודות השמרניים ולאלפם. ואכן, קרוב למאה שנה נראה היה שהציונות גברה על השטעטל וצמצמה אותו למעין שמורת טבע מוקפת גדרות בתוך הישראליות, שמורה קטנה וחלשה ושמה "החרדים".
אבל הזמן החולף גילה שלשטעטל כוח חיות שהוערך בחסר על ידי הציונות, ולפני כ-30-20 שנה הוא כמו פרץ את גדרות שמורתו, הפך ללשון מאזניים פוליטית, ולאחר כמאה שנות דיכוי החל בתודעתו של הישראלי לרדוף אחריו. הישראלי פוחד שהשטעטל, כמשקולת כבדה הקשורה לרגלו, ישאב אותו אליו וישקיעהו ביון מצולה, ישעבד את כוח הייצור שלו לטובת מימון הבערות והנחשלות המאפיינים אותו בשלב הראשון, ואת החירויות האזרחיות שלו ישעבד בשלב הבא.
אפרת שהם הילדסהיימריעל אילןהפחד הזה, שכאמור מלווה את המפעל הציוני מיומו הראשון, הוא הבעיה העמוקה של ישראל והוא שגורם לשרשרת הדליקות הפנימיות בתוכה. זהו פחד אמיתי, אבל הוא משכיח מאיתנו את מה שהרצל הבין היטב - שהשטעטל הוא גם יסוד הזהות היהודית-ישראלית המשותפת לכולנו, ושהציונות תצליח רק אם תשכיל ליצור יחסיות עדינה ונכונה בין היסודות המודרניים לבין יסודות השמרניים. כלומר בין הישראליות לבין השטעטל.
במשך הזמן השכילו מנהיגי הציונות לערוך התאמות שקיימו את השטעטל לצד המפעל הציוני בלי שהיווה עליו איום. ההתאמות האלה, המוכרות לנו כסטטוס-קוו, השתבשו. כעת על מנהיגי הציונות לארגן מחדש את מערכת היחסים החיונית הזו. לנסח מחדש את היחסים בין היהודי לבין הישראלי באופן מפרה והרמוני, כתקוות מייסדי הציונות, במקום באופן המאיים, התגרני והמקטב שנוצר. זהו אתגר המנהיגות הציונית של דורנו, ומתוכו תצמח מחדש התחייה.
- אפרת שהם הילדסהיימר היא מנכ"לית הקרן למנהיגות ציונית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 06:58, 09.03.23
