ילדיו של ניצן משה: "הכעס לא יעזור ולא יחזיר את אבא"
הם איבדו את קרוביהם להפקרות בכבישי דרום הארץ, וממשיכים לראות עוד ועוד קורבנות שמוצאים את מותם בתאונות דרכים אותן ניתן היה למנוע באמצעות אכיפה ותשתיות טובות יותר. עוד שני קורבנות כאלו, ענת טל-קטלב ומשה ניצן, מצאו את מותם ביום חמישי האחרון, כאשר נהג שמעולם לא הוציא רישיון נהיגה ונסע לפי החשד בפראות התנגש באופן חזיתי ברכבם של השניים, שהיו מנהלים בכירים בחברת ICL ("כיל").
הנהג שלפי החשד גרם לתאונה, עלי אלאטרש מהפזורה הבדואית בנגב שנהרג אף הוא בהתנגשות, סטה לפי החשד במהלך הנהיגה הפרועה שלו בכביש 6 ואיבד שליטה סמוך למחלף קריית גת: הוא סטה מהכביש, חצה תעלה שמפרידה בין הנתיבים – והתנגש ברכבם של טל-קטלב ומשה. אלאטרש כבר נתפס לפני יותר משנה כשהוא נוהג ללא רישיון, אך לא התייצב לדיון משפטי שאליו זומן, והמשיך כאמור לנהוג.
8 צפייה בגלריה
ענת טל-קטלב וניצן משה, שנהרגו בתאונה בכביש 6 ביום חמישי. הנהג נסע ללא רישיון, כשנה אחרי שכבר נתפס
( צילום: תיעוד מבצעי מד"א, נטלי כהן קדוש)
הכבישים מדממים: חברי ההרוגים בכביש 6 בריאיון לאולפן ynet
(צילום: אסף חן)
העובדה שהנהג הפוגע הגיע מהפזורה הבדואית הפנתה תשומת לב מחודשת לעובדה שנהגים מהחברה הערבית מעורבים בתאונות קטלניות וקשות בשיעור גבוה הרבה יותר מחלקם באוכלוסייה – כשברקע גם טענות לתרבות נהיגה בעייתית יותר. בצל הטענות הללו מספרים כעת בני משפחותיהם של קורבנות התאונות באזור הדרום על תחושותיהם בעקבות מה שנראה כמחדל מתמשך באכיפה המשטרתית באזור – אך חלקם מדגישים כי מצב התשתיות הבעייתי, במיוחד בכבישים כמו כביש 90 שבחלקים גדולים בו אין גדר הפרדה – הוא הסיבה המרכזית לסכנה הרבה בכבישי הנגב. אלו הם דבריהם.
יותר מדי "כמעטים"
ניר בראל (50), תושב גנר שבגלבוע, איבד את אמו תמי בראל (74) מחצבה, שנהרגה בחודש אפריל האחרון בכביש 90 בהתנגשות עם משאית. היא נהרגה כחודשיים לאחר שבעלה, דני בראל שהיה ממייסדי חצבה, נפטר ממחלה.
אמא שלי נסעה בדרך למושב ספיר לפגישה. זו החצר האחורית שלהם, והיא פשוט יצאה מהמושב. היא סטתה לשנייה מהנתיב. לא הייתה מהירות מופרזת או פגיעה בשדה הראייה. היא התנגשה במשאית שהגיעה בנתיב ממול. שנייה לפה או לשם, ולא היה קורה כלום. זה חוסר תשומת לב. ביש מזל. אם הייתה גדר הפרדה היא הייתה עדיין איתנו.
8 צפייה בגלריה
זירת התאונה בכביש 90 שבה נהרגה בראל. "שנייה לפה או לשם, ולא היה קורה כלום"
(צילום: נדב אילון יחידת חילוץ ערבה)
8 צפייה בגלריה
מראה שבורה מרכבה של בראל, בצילום של בנה ניר כשבוע לאחר התאונה הקטלנית
(צילום: ניר בראל )
יש לי המון נסיעות לערבה. אני ראיתי הרבה "כמעטים". אתה מקלל ברכב את הנהג שעקף בפס לבן או זז קצת הצידה וממשיך בחיים. כשזה כמעט או קורה מולך אז החיים ממשיכים. אין פעם שאני לא נוסע בכביש הערבה ואני לא רואה את זה מולי. אנחנו חווינו על בשרנו את האובדן, וזה כואב עוד יותר.
פתאום מבינים שזה יכול לקרות לכל אחד. אמא שלי לא עקפה בתור בסופר, שלא לדבר על הכבישים. היא תמיד נסעה לאט. אבל אם זה קרה לה, זה יכול לקרות לכל אחד. לילדים, לדודה, לשכנים. המוות שלה הרעיד את כל הערבה. תשתית נורמלית הייתה יכולה למנוע את התאונה הזו. אני חרד לתאונה הבאה בערבה. פרסמתי את הפוסט ואחרי שפתחתי רדיו – נהרגו עוד שלושה אנשים. תשתיות ראויות יכולות להציל חיים.
כביש מטורף, כמו רולטה רוסית
נגה גיבורי (37), תושבת צופר, איבדה את בן דודה צחי שמאולי (26), תושב שדה ורבורג, בתאונת דרכים בשנת 2006 על כביש 90.
בחודש אוגוסט 2006 צחי חזר מסיני יחד עם עוד שני חברים. הוא התנגש ברכב שבא מולו בסיבוב, והוא והנהג ממול נהרגו. החברים שהיו איתו נפצעו. צחי היה דמות נערצת, מוביל חברתי בתנועת האיחוד החקלאי.
עבדתי בזמנו בעין חצבה, וחזרתי ועברתי דרך התאונה. אפילו לא ידעתי שזה הוא אלא רק בדיעבד. חשבתי לעצמי שזו עוד תאונה. אז עוד לא היו אמצעי מדיה מפותחים כל כך, לא היו טלפונים חכמים. היום יודעים הכול בשניות. זו הייתה טראומה לכל המשפחה.
התאונה הייתה שילוב קטלני של כבישים, חום של קיץ וללא נתיב הפרדה. יש בכביש 90 סיבובים מסוכנים, שיכולים להפתיע נהגים. זה פשוט כביש מסוכן ועם ראות מאוד גרועה. אני נוהגת בכביש הזה מאז שיש לי רישיון, ופתאום אני מפחדת. כשאתה נוהג שם אתה נוהג בדריכות. זה כביש שנהיה מטורף, עם נהגים חסרי סבלנות שעוקפים בקו הפרדה לבן. זה כמו רולטה רוסית, אתה לא יודע מה יקרה. אתה יכול להיות הנהג הכי טוב, ויבוא רכב וייתן לך מכה וזהו. זה פשוט כביש מסוכן.
גם בת"א נוסעים כמו משוגעים, אבל בנגב אין תשתיות
איריס פרץ-סוחמי (41), איבדה את אמה איזבל סוחמי (56). האם נהרגה לפני שמונה שנים בתאונת דרכים בכביש 264, והותירה אחריה שלושה ילדים ובעל.
איזבל הייתה לבדה ברכב, בדרך לעבודה בבוקר. הנהג הפוגע, בן 30 מרהט, התנגש בה. היא נהרגה במקום. תיק החקירה נגד הנהג מהנתיב הנגדי נסגר מחוסר ראיות. בצירוף מקרים התאונה הקטלנית בכביש 6 פגשה אותי אחרי שחזרתי לקיבוץ משמר הנגב. לפני חודשיים התחלתי לעבוד במועצה האזורית בני שמעון, ובחודשים האחרונים נהרגו שני תושבי המועצה, תושבי בית קמה. זה זורק אותי אחורה, למקום הזה שבו הרגשתי אבודה. היישוב עטף אותנו והיה שם עבורנו, קיבלנו תמיכה. אבל התחושה היא של לבד כשאת מאבדת מישהו בתאונת דרכים.
אין הרבה אנשים שמבינים מה עובר עליך. יש חברים קרובים שאיבדו הורים ממחלה. זה לא אותו דבר. להם היה זמן להתכונן ולנו לא, זה מאוד משמעותי. אני יודעת מה עובר על הילדים שאיבדו את אמא שלהם, את אבא שלהם. זה גורם לי לרצות לומר להם שהם יכולים לדבר איתי. זה משהו שלי לא היה והלוואי שהיה לי אותו. כשאתה מאבד הורה זה מטלטל את עולמך, לא משנה כמה הוא יציב. אני הייתי אז נשואה ועם ילדים, אבל איבדתי אותה בתקופה שהכי הייתי צריכה את אמא שלי. דיברנו ברמה יומיומית בטלפון.
כשקיבלנו את ההודעה הייתי במערבולת של רגשות, אבל לא נתתי לעצמי שניה להבין מה קרה. בהלוויה הרגשתי כאילו אני מרחפת ממעל. לוקח המון זמן לעכל את זה. לקח לכולנו כמה שנים לחזור לעצמנו.
באפריל האחרון: התפרעו בכבישי הדרום והעלו לטיקטוק
(צילום: דוברות המשטרה)
עכשיו כל יום אני נוסעת על הכביש בו איבדה אמא שלי את חייה. בהתחלה זה היה מאוד קשה, הייתי בחרדות. לא עצרתי את עצמי והמשכתי לנהוג, אבל אין תחושת ביטחון וכל הזמן אני עם עיניים פקוחות, שאף פעם לא יורדות מהכביש. את אף פעם לא יודעת מאיפה זה יבוא. מהשוליים או ממול.
הנגב בסוף זה הבית. גם בתל אביב אנשים נוסעים כמו משוגעים. לצערי יש תרבות נהיגה שמושרשת בנו. בנגב התשתיות הן פחות טובות ולא בטיחותיות, בגלל זה תדירות התאונות הקטלניות גבוהה יותר. לנהוג במדינת ישראל, באופן כללי, זה מפחיד. תרבות הנהיגה כאן היא פרועה. אף אחד לא לוקח אחריות על עצמו. אין דין ואין דיין, וכל אחד יכול לעשות מה שירצה. יש אנשים שהם פשוט סכנה על הכביש, ולא ממהרים להוציא אותם משם. זה מחדל הרבה יותר עמוק מאשר רק הנגב.
היגון הפך לתסכול, התסכול הפך לכעס – והכעס לניכור
אבי שגיא (58) איבד את אשתו איריס בתאונת פגע וברח ב-2008. היא נהרגה סמוך לכלא קציעות כאשר נסעה לאסוף את אחד משלושת ילדיה מהמתנ"ס, ונפגעה בהתנגשות חזיתית. הנהג הפוגע, שברח רגלית ונתפס כעבור שלושה ימים, נידון לארבע שנות מאסר בלבד.
תאונת הדרכים המחרידה (בכביש 6) שבה נרצחו על הכביש שניים מטובי הקהילה כאן בדרום, על ידי רוצח שנהג ללא רישיון נהיגה בפראות תוך זלזול בחוק ובחיי אדם, ובעצם בהתרסה גלויה ובוטה בכל הערכים של אזרחים שומרי חוק כאן במדינה שאיבדתי - הזכירה את המקרה שלי.
לפני 14 שנים פחות חודש, איבדתי את אשתי איריס ז"ל, כשנרצחה על כבישי הדרום בתאונת דרכים מכוונת, שנגרמה על ידי מבריח סמים במהלך מרדף משטרתי. הערכה רבה הייתה לי לחוקרי תאונות הדרכים, בניהולו של אבי בנבנישתי, שהביאו ללכידתו של הנהג הנמלט, בדואי תושב הפזורה. הוא הוסגר רק לאחר איום מפורש שאם לא יוסגר, ייסגר הגבול הרמטית להברחות סמים.
מפח הנפש הגדול הגיע עם סגירת הסדר טיעון מול הפרקליטות, הסדר שהביא לגזירת עונש מגוחך של ארבע שנות מאסר בלבד לאדם שגזר עליי ועל שלושת בניי הקטנים את ההתמודדות היומיומית מאז, עם האובדן, היגון והשכול. 14 שנים חלפו, והיגון הפך לתסכול, והתסכול הפך לכעס. כעס הולך ומתגבר, כעס שבאופן טבעי הביא אותנו לניכור. ניכור מכל מה שהמדינה הזאת, יותר נכון מוסדותיה, מייצגים היום.
פרקליטות שסוגרת תיקים ומעלימה עין מפשעים מחרידים, משטרה חסרת עמוד שדרה, שעסוקה בלתת דוחות לאוהדי כדורגל, בתי משפט מטים חסד לעבריינים. בהיעדר הנהגה של כנסת ישראל, נבחרי הציבור שלנו, משם מתחילה הרעה החולה הזאת. אין לי ארץ אחרת, אבל החיבור שלי הוא רק לנופים, לאנשים ולזיכרונות. אני גולה בתוך ארצי שלי. וכשאזרחי המדינה, עסוקים בהישרדות ותו לא, גם אבדה התקווה. ישראל הפכה למדינת עולם שלישי, ואין מושיע. מדינה שלי שכל כך אהבתי, יהי זכרך ברוך!
