הרבה תחנות לוטו וטוטו יש בג'סר א-זרקא, ואף לא בנק או סניף דואר אחד. אולי בגלל זה יושבי בית הקפה "מפגש הכפר" שבעומר אל-כיטאב, הרחוב הראשי ביישוב, היו בדיוק האנשים הנכונים לשאול אותם ביום שלישי השבוע מי הם מהמרים שייקח את הבחירות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בבוקר שלמחרת כבר היה ברור שלמרות שכולם השיבו "לפיד", היה מדובר בלא יותר ממשאלת לב. כנראה אפילו הם לא האמינו למה שאמרו, כי בסופו של דבר בג'יסר - כמו שתושביה קוראים לה - התפלגות הקלפיות נטתה במובהק לטובת הרשימה המשותפת, או יותר נכון למה שנותר ממנה - חד"ש ותע"ל.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
רע"מ, שהמטה שלה יושב על הכביש הראשי מול המסגד, נטוע בין בתי הקפה, והיה אחד המקומות השוקקים בכפר ביום הבחירות וגם בימים שלפניו, כולל תהלוכה רעשנית של מכוניות עטורות דגלים ירוקים, קיבלה פחות, "רק" כשליש מהקולות. מפלגת העבודה, שפעם ג'סר הייתה מעוז שלה, קיבלה אף פחות מזה.
ובקיצור, למרות שמר שהאב נשבע לי בבוקר הבחירות שהנה-הנה, הוא כבר לוקח את המיניבוס, מעמיס את כל 30 בני משפחתו וגורם לכולם להצביע ל"יש עתיד", "העיקר שבן גביר לא יעלה" - בפועל זה לא קרה. "יש עתיד" לא נספרה שם, ואפילו לביבי הצביעו יותר אנשים.
ככה זה במקום המתעתע ורב-הניגודים ג'סר. מצד אחד, ים ציורי ומהפנט, שאת הכביש שלצידו מנקדות וילות פאר; מצד שני, מטרים מהן, רחובות עמוסי אשפה, מגרשים שנראים כמו שטחי פינוי לפסולת, מסחר דל ושיעורי אבטלה מסחררים. מצד אחד, הכפר יושב על מכרה זהב - חוף דייגים קסום, מהיפים בארץ; מצד שני, עם דירוג סוציו-אקונומי 2, היישוב לא מצליח להתרומם, בוודאי לא כמו שכנתו הצמודה מדרום קיסריה, שהיא אחד היישובים העשירים בישראל, ומדורגת 10. אפילו במדד המקומות הערביים היא לא מצליחה להדביק את פורידיס, השכנה ממזרח, שלה אפילו אין ים, אבל יש הר.
בשבועות האחרונים נוסף עוד ממד מייאש למשוואה: שרשרת מעשי רצח. זה לא חדש במגזר, ובג'סר היה גל כזה לפני כשנה. אבל מה שלכד את תשומת הלב התקשורתית הפעם הוא המקבץ - שלושה נרצחים ב-18 יום, וכולם צעירים בגילים הבלתי נתפסים 13, 17 ו-20. עוד נער, בן 12, נורה ונפצע קשה. בסך הכול נרשמו מתחילת השנה בכפר - המונה בסך הכול כ-16 אלף תושבים - שישה נרצחים.
"בג'סר", אומר לנו גורם משטרתי הבקיא בפוליטיקה הפנים מקומית, "לא צריך יותר מדי כדי שיהיה סכסוך כזה או אחר. האלימות נפוצה כאן, וזה לא פלא. יש צפיפות נוראית. בבית אחד יכולים לגור 50 איש. הורים עם תשעת ילדיהם והנכדים, כשהמטבח הוא עוד חדר שינה ובלילה פורסים מזרנים בכל מקום. תכניסי לזה סמים ואלכוהול, וזה מייצר שיח אלים.
"פורידיס, למשל, שנמצא לידם, שונה מהם שמיים וארץ. העסקים שם לגיטימיים, שוקקי חיים, יש תנועה של יהודים. בשבת הקונדיטוריות הומות אדם. בג'סר יש מכולות קטנות בסמטאות ולא הרבה מעבר. לא תראי שם תושב מבנימינה או מזכרון שמגיע. התושבים שם חיים בתפיסה שמדינת ישראל רוצה לקחת להם את החוף. להכניס יזם שיפתח מסעדה, סופר גדול או אפילו סניף של 'ארומה'. מבחינתם זה לגזול מהם את המקום".
מה כל כך מייחד את ג'סר מבחינת האלימות, אני מנסה להבין. הרי אירועים כאלו נפוצים, לצערנו, בכל המגזר.
"השימוש בנשק לא שונה אצלם ממה שקורה במגזר הערבי", עונה קצין המשטרה, "אבל בג'סר, בנוסף, יש המון אירועי דקירה ביומיום. על כל דבר. אבא מגיע הביתה, מתווכח עם הבן או הבת על משהו, ויש דקירה. ביישובים אחרים זה לא קורה. בג'סר הכול בעוצמות הרבה יותר גבוהות. תראי את הטיילת, למשל: יומיים אחרי שפתחו אותה לציבור, עם השקעה של מיליונים בעצים ומערכות השקיה, עשו שם נזק במאות אלפי שקלים. שברו את התאורה וכרתו את העצים".
למה לדעתך זה קרה?
"מזווית הראייה שלי? משעמם להם".
ראשון הקורבנות השנה היה מוחמד עמאש, אב לארבעה, שנרצח בינואר האחרון על ידי קרוב משפחתו בדקירה. משפחת עמאש היא אחת החמולות הגדולות בכפר, אליה משתייכת כ-40 אחוז מהאוכלוסייה. המשפחה השנייה הבולטת היא ג'ורבאן, ויש עוד כמה משפחות קטנות יותר, כמו השהאבים.
בג'סר, למשל, יש הרבה אנשים ששמם מוחמד עמאש, מאות ממש. אולי בגלל זה קשה ליצור אמפתיה ולתקשר לשאר הציבור הישראלי את הרציחות האלו למי שלא מכאן. איך מסבירים שביוני נרצח אדם נוסף, שגם שמו מוחמד עמאש, רק שהפעם מדובר באדם אחר, בן 24, שנרצח בפתח בית הקפה שבבעלות משפחתו. "בסוף המשמרת", מספרים בכפר, "הוא בא לעלות לרכב ונורה על ידי רעול פנים".
אמיר עמאש, דודו של הנרצח ג'לאל בן ה-17: "פה בכפר זה אנשים טובים, אבל 20 אחוז זבָּלוֹת. הצעירים של היום, כולם 'שופוני יא נאס'. הם לא עבריינים, אבל אין להם תעסוקה והם רוצים להשוויץ, 'יש לי נשק'. יש לי חברים שאומרים: 'בואו נעשה הפגנות' בגלל המצב. אבל אנשים פה הם פועלים, מי יעשה הפגנות?"
הקורבן השלישי שהתחיל אולי לגעת במודעות הציבורית הכללית היה ג'לאל עמאש, בן 17, שנורה ב-10 באוקטובר בכניסה לביתו, שם יש למשפחתו חנות ירקות. לפי מה שמספרים בכפר, ג'לאל נורה למוות על ידי שני רעולי פנים, לאחר שאחד מהם ממש רדף אחריו לתוך הבית, ואילו השני ירה על הרכב. הרקע, אומרים בכפר, הוא "סכסוך בין חבורות של צעירים".
מה זה אומר, בעצם, "סכסוך בין חבורות צעירים"?
"שני קרובי משפחה", מסבירים לי, "שגרים על אותו מגרש ויש שביל כניסה. אחד הרכבים הפריע לשני לצאת ובשלב כלשהו נורו שתי יריות על הרכבים. אחרי כמה ימים נורו יריות לעבר חנות הירקות של הדוד, ואחר כך על בית אחד הצעירים החשודים בירי הקטלני. ואז בא הרצח של ג'לאל. אבל", מסייג מי שמספר לי, "אף אחד לא ממש יודע אם זה בדיוק על זה".
גם אמיר עמאש, דודו של הנרצח, לא ממש מבין למה זה קרה. "פה בכפר זה אנשים טובים", הוא אומר, "אבל 20 אחוז זבָּלוֹת. הצעירים של היום, כולם 'שופוני יא נאס' עם הכובעים והזקן. הם לא עבריינים, אבל אין להם תעסוקה והם רוצים להשוויץ, 'יש לי נשק'.
"יש לי חברים שאומרים, 'בואו נעשה הפגנות' בגלל המצב, אבל אנשים פה הם פועלים, מי יעשה הפגנות? אחרי הרצח תפסתי את הילדים שלי, ואמרתי להם: 'על הדבר הכי קטן אני רוצה לשמוע'. כי כואב לי שאולי ג'לאל היה מעורב באיזה ריב קטן עם מישהו ולא סיפר. אנחנו לא יודעים אם היה לו סכסוך ועם מי".
"שבוע אחרי ג'לאל", ממשיך לספר אדם שבקיא בנעשה בכפר, "היה את הסיפור של וואליד שהאב בן ה-13. וואליד, שגר במרכז הכפר, ביקש מאמא שלו פיצה והלך עם אחותו לחנות, כשהאמא מחכה בחוץ. בדיוק כשיצא נורו יריות על הפיצרייה, משהו שלא היה קשור אליו. מי שירה ברח, וואליד רץ אחריו, לא ברור למה, והיורה, אולי מהלחץ, הסתובב וירה בו. הוא היה בבית חולים כמה ימים. ואז מת".
המשטרה עדיין חוקרת את מעשי הרצח הללו, אבל בכפר מעריכים שהירי הזה, שבוודאי היה בתגובה לאירוע אחר, חולל עוד סדרה של מעשי אלימות.
"לפי מה שמדברים בכפר", אומר אחד התושבים, "היו מי שרצו לסגור חשבון על הריגת הילד בפיצרייה, וכאן הסיפור מסתבך. כי על פי הטענות, החשוד בירי מצא מקלט אצל אחת המשפחות הגדולות כאן. כמה ימים אחרי הרצח בפיצרייה, שמענו יריות באחד הבתים, שם נפגעו בחור בשם חמדאן ג'ורבאן, והאחיין שלו, ילד בן 12 בשם וואעד. אחרי כמה שעות שוב נורו יריות, הפעם בשכונה הצפונית. לפי גרסה אחת, הירי בשכונה הצפונית היה נקמה על מה שקרה לחמדאן ולוואעד, ובחזרה מהזירה היורים נתקלו במשטרה. בכל מקרה, בסוף אותו לילה זאהי נהרג כשהמשטרה אומרת שמי שירה בו זו המשפחה השנייה, ואילו המשפחה מחזיקה בגרסה שהוא נהרג מאש המשטרה".
במשטרה מסרבים להיכנס כרגע לטענות. באופן לא רשמי אומרים שאם השוטרים לא היו שם, הנזק היה הרבה יותר חמור. "המשפחה הלכה לנקום בעודם רואים את השוטרים, והצד השני חיכה להם", אומר הקצין, "ואם תגובת המשטרה לא הייתה מהירה, האירוע היה נגמר אחרת. תחשבי על שני מקורות ירי, שיורים האחד על השני בשעה שהכפר הומה אדם".
אני מבינה שעצרתם חשודים.
"הקורבן יודע על מה הסכסוך, אבל לא משתף פעולה. הם יודעים מי רוצה לפגוע בהם ולמה. לא תמיד אנחנו מצליחים לשים יד וגם אם כן, זה קשה להביא למשפט".
10 צפייה בגלריה
מוחמד לוטפי ג'ורבאן בסוכת האבלים של בנו, זאהי. ''לא ינצחו אותי''
(צילום: אביגיל עוזי)
את מוחמד לוטפי ג'ורבאן, אבא של זאהי, הטענות האלו מרתיחות. ביום שאנחנו מגיעים אליו, בדיוק ננעלת סוכת האבלים של בנו. ג'ורבאן, גובה חובות במקצועו, שהפך לחבר מועצה מטעם המפלגה הדמוקרטית הערבית, הוא אב ל-11 ילדים. הוא לוחץ את ידי המנחמים הרבים, כולל את של ראש המועצה מוראד עמאש, למרות שהוא מלא טענות כלפיו.
"כשנכנסתי למועצה", הוא אומר, "אני באתי לשנות, לוודא שהכספים שמגיעים לג'סר יגיעו למקום הנכון. כשגיליתי שלוקחים פה פרוטקשן, עצרתי את זה. קבלן שלקחנו במועצה לבנות מוסד ציבורי אמר לי, 'אני משלם פרוטקשן, 50-40 אלף שקל, ואם אני אתלונן יחסלו אותי'. עניתי לו, 'לא תקבל כסף על חשבוני. תתמודד איתם אתה'".
ומה קרה לבן שלך, אתה יודע?
"אנשים יודעים מי הרוצחים, אבל לא מספרים, כי אין להם הגנה או ביטחון. לפני כמה שנים היה פה מישהו שפתח על רוצח. יום ולילה היו עליו, עד שנרצח. אני רואה את הרצח הבא והוא לא רחוק. בעיניי, המשטרה מזמינה רצח אחרי רצח. רק לפני שבוע המפכ"ל פירסם סרטון איך הוא נכנס לג'יסר עם מטוס ורחפנים. ככה עושים מבצע? בסרטון?"
אומרים שזאהי שלך הלך לנקום על הירי בקרובי משפחתו, ביניהם אותו ילד בן 12.
"זאהי היה חייל בגבעתי, סיים את אורט חיפה, למד במגמת חשמל ונרשם למכללה בנתניה להיות הנדסאי חשמל. הוא אהב לבשל, אהב אוכל, היה עושה שווארמה עם תבלינים שאפילו אני לא יודע מה הם היו. הוא לא הלך לנקום. הוא היה אצל חבר. מי שהולך לנקום הולך ככה, בלי נשק? בסרטון שקיבלתי רואים שאין עליו נשק. שהוא מרים ידיים. אני הולך לתבוע את המשטרה, ועד האו"ם אני אגיע. אני לא אשתוק. אני רוצה ועדת חקירה חיצונית".
אתה לא מפחד שיחסלו אותך עם הדיבורים האלו?
"אני לא אפסיק לדבר עד השנייה האחרונה שלי. לא ינצחו אותי. אני אמשיך לדבר נגד הסמים והסחר בנשק".
לתוך הקלחת המבעבעת הזו הטילה המדינה עוד צמד מילים, שמחוץ לג'סר אולי מעוררות תקווה, אבל כאן עצם אזכורן יכול לגרור תגובות זעם: "מחיר למשתכן".
הכפר - כמו רוב היישובים הערביים - סובל ממצוקת קרקע. על אחת העתודות הבודדות שנותרו, הולכת ומוקמת שכונה חדשה, שמעל ממחצית מהדירות בה הן במסגרת הגרלת "מחיר למשתכן". יוזמה יפה? בהחלט. אבל מחירן של חלק מהדירות בפרויקט - הגדולות והמפוארות יותר - נע בסביבות שלושה מיליון שקל.
בפורומי נדל"ן יש כבר שמתכננים את ההכנסות מהשקעה בדירת AirBNB, קו ראשון לחוף המדהים. והג'סרים? גם את הדירות הקטנות והצנועות יותר, שמתומחרות בסביבות המיליון שקל, יתקשו לרכוש. רבים מהם עובדים ללא תלושים בעבודות דחק, רק 40 אחוז מהם מסוגלים לשלם מסים. לתושבים רבים אין בכלל חשבון בנק, כי הבנקים לא רוצים לפתוח להם כאלו.
ג'ורבאן, אבא של זאהי, הוא אדם אמיד. הוא דווקא ניגש למכרז וזכה, אבל זה לא משנה אצלו כהוא זה את הטענות. "ה'מחיר למשתכן' הוא אסון", פוסק ג'ורבאן. "הוא הביא לנו את כל הבעיות. הייתה לנו תקווה שהוא יהיה לבני הכפר, אני זכיתי שם, אבל לא לכל אחד בכפר יש כסף או יכולת לקחת משכנתה”.
והוא לא היחיד שחושב שה"מחיר למשתכן" רע ליישוב. מוחמד עמאש הוא מנהל מחלקת הנוער במועצה המקומית. בקרוב יפרוש מתפקידו כדי להתמודד על ראשות המועצה. כשראש המועצה שומע שמוחמד מלווה אותי בכפר, השתיקה שלו רועמת עד מחלף קיסריה. השניים, מתברר, לא מחליפים מילה.
"היישוב שלנו", הוא אומר, "מוכה פעמיים: על ידי התקשורת ועל ידי המציאות. זה יישוב עני, שבור, זניח ומוזנח. סולם 2 מתוך 10 במדד הסוציו-אקונומי, אבל", הוא מיד מסייג, "היינו 1, אז גם זה שיפור... האוכלוסייה החזקה עוזבת לוואדי ערה, לבקה אל-גרבייה או לחו"ל, הזכאות לבגרות נמוכה, אבל גם לאנשים פה יש חלומות ומגיע להם להגשים אותם.
"פעם חלמנו שהיישוב יתפתח, שיזיזו את כביש 2 (כביש החוף, הסמוך לכפר - א"א) עם שכונה מערבית ליישוב שלנו, עם כלכלה טובה ושטחים לבנייה לזוגות הצעירים. אבל בשנים האחרונות נעשו החלטות לרעתנו. במערב ג'סר נבנתה שכונה של 524 יחידות דיור של 'מחיר למשתכן' ובני המקום לא יכולים להשתלב בה. למה? כי אין להם בין 700 אלף למיליון שקלים לבית. מי שבא לשם יהיו בעיקר יהודים, שהילדים שלהם ילמדו בחוף הכרמל, ואם יהיו דתיים, אז יבנו להם גם בית כנסת ופתאום יבקשו להנמיך את המואזין".
עשיתם משהו עם זה?
"אמרנו לראש המועצה, 'תתעקש שיהיו מכרזים למגרשים לבני המקום'. כי כשאני קונה מגרש, אני בונה עליו בית של ארבע קומות ויהיה מקום לכל הילדים שלי. אבל זה לא קרה, וככה לקחו לי את התקווה. ולכן, אם היום אני צעיר ויש לי 50 אלף שקל, אני אקנה M-16 ולא אחסוך לדירה, כי עולם הפשע יכול לתת לי פתרון כלכלי".
אתה חייב להסביר לי משהו: אני רואה פה אמנם הרבה מאוד הזנחה וזוהמה, אבל גם וילות על הים. איך זה שאתה אומר שכולם פה עניים?
"כי זו אוכלוסייה חלשה. אנשים פה משתכרים 6,000 שקל. הם פשוט קיבלו קרקע בירושה וגרים הרבה אנשים בתוך אותו בית. בלמ"ס יש פה שמונה אחוזי אבטלה, בפועל 25. אין פה בידול בין משפחות חזקות לחלשות. כדי להצליח, מי שיכול שולח את הילדים ללמוד מחוץ לג'יסר, לפורידיס או לחיפה".
מי שהטענות מתנקזות אליו הוא ראש המועצה, מורד עמאש. הוא בן לאחת המשפחות החזקות ביישוב, דור שלישי לפוליטיקה המקומית. כשהוא מגיע לסוכת האבלים על זאהי ג'ורבאן, למרות לחיצות הידיים המכבדות, גם הוא יודע שיש שם לא מעט אנשים שהיו רוצים לראות מישהו אחר במקומו.
"המדינה", הוא מנסה להשיב לטענות לגבי "מחיר למשתכן", "שיווקה את הקרקע באופן פתוח לכולם, למרות שהן שייכות לשטח המוניציפלי שלנו. ואני אמרתי את זה, כל השרים בממשלה הזו, ישבנו איתם. אמרו לנו: 'לא נדבר על זכות קניינית, כלומר על מי יגור, אלא על הליך תכנוני'. הגשנו הערות והן לא התקיימו. מה לעשות שהתושבים פה במצב סוציו-אקונומי 2 ולכן לא עומדים בתנאים של ה'מחיר למשתכן'? הם לא עניים, אבל הם לא מסודרים בבנקים".
כשקיבלת תרומות ובנית טיילת, הבנתי שמיד הרסו אותה.
"פתאום כתבו פוסטים, 'הנה הוא מוסר את חוף הים ליהודים', 'זו תחילת ההתנחלות', ובאו והרסו הכול. שיקמנו, אבל זה עשה לנו טעם רע מאוד".
מי זה "כתבו"?
"יש מסיתים שמפעילים את הצעירים. החלום ישנו, המערכת משתפרת, לא סתם הגענו ל-53 אחוז בבגרויות, אחרי שג'יסר הייתה בתחתית עם 24 ו-33 אחוז. יש לנו פה 22 רופאים מהכפר, 13 עורכי דין, המון עובדי סיעוד. אבל אין פה בנק. אנשים הולכים לחדרה, לאור-עקיבא ולבנימינה. כשאני מדבר עם בנקים הם אומרים לי 'זה לא רווחי'. כשפניתי לבנק ישראל אמרו לי, 'אתה צודק'".
ו...?
"לא פתחו בנק".
יום שני, שש בערב, 13 שעות לפתיחת הקלפיות. בפרלמנט של "מפגש הכפר" לא מתרגשים מדבריו של ראש המועצה עמאש. במקום יושבים רק גברים, שעסוקים בדיון פוליטי לוהט.
למה אין כאן נשים? אני תוהה. "בכפר מסתכלים על זה מוזר", מסביר לי חליל עמאש. "אם בא להן קפה, הן יושבות בזכרון או באחד הבתים. פה אין בית קפה לנשים".
ראש המועצה שלכם אומר שיש לכם 22 רופאים, שזה בעצם יישוב איכותי ואתם סתם מתלוננים.
"יש רופאים", אומר בביטול אחד מחברי הפרלמנט, "אבל הם לא גרים פה. הם אפילו לא מטפלים בנו. אפילו הילדים של המורים פה לומדים מחוץ לכפר - בפורידיס, בבאקה אל-גרבייה, בחיפה. בזה צריך להשקיע. בחינוך, בשעות הפנאי".
"בניינים יש", אומר חליל עמאש, "אבל אין חוגים. כדורגל זה הדבר היחיד שיש. גם לממשלה לא אכפת מאיתנו. ביני לבין הבית של ביבי יש 300 מטר. אם אני עולה לגג אני רואה את המאבטחים. אז מה?"
"לפני כמה ימים", מתערב סעיד עמאש, שעובד באיכילוב כקניין, "עברתי בתל-אביב וראיתי ילדים משחקים בגינות. נצבט לי הלב. למה אצלנו אין? למה הם יכולים לבלות ברחובות ואצלנו לא? תעברי ברחוב תראי כמה זבל בכבישים. כשהערתי על כך לראש המועצה הוא הפסיק לדבר איתי".
מה תבחרו מחר?
"בבחירות הקודמות הצבענו גנץ, אבל עכשיו רק רע"מ עשו למעננו. פעם בחרנו הרבה מרצ, כי הם עזרו לנו להקים את בית הספר התיכון הראשון בכפר. עד היום עוד מצביעים לש"ס בגלל קבלני קולות".
ומה עם השאר, אני שואלת, בל"ד, חד"ש? "יש להם סניף אבל הוא לא פעיל כל כך", עונים לי.
"אותם לא מעניין ביבי או לפיד", יאמר לי מאוחר יותר הפעיל החברתי סמי אלעלי, "אלא רק שיהיו נציגים ערבים בכנסת, כי האמון הוא בהם. זהות ראש הממשלה לא משנה. ביבי ולפיד מייצגים את אותה מדיניות כלפי החברה הערבית. פעם, למשל, פרס או בגין היו מטריחים את עצמם ובאים לכפר; היום החדשים כבר לא מגיעים, כי הם יודעים שאין מה לקחת מפה".
בני המשפחה של אלעלי כולם דייגים. הוא עצמו עיתונאי בעברו, שהתמודד בעבר לראשות המועצה וכעת משמש כיועץ אסטרטגי לארגונים ולתאגידים, מומחה למגזר הערבי. כרגע עיקר העשייה שלו מתנקזת לוועד העממי למען ג'סר.
10 צפייה בגלריה
''ביבי ולפיד מייצגים את אותה מדיניות כלפי החברה הערבית''
(צילום: אלכס קולומויסקי, יואב דודקביץ' )
"עד שנות ה-60 בחרו במפא"י", הוא משרטט את הדנ"א הפוליטי של המקום, "ואז הצביעו למרצ. זה היה הזמן של רבין והשלום היה חזק מאוד. גם לא היו הרבה מפלגות ערביות. אחרי שנת 2000 המפלגות הערביות התחילו להיות פעילות יותר. אנחנו נחשבים ל'יישוב לבן', שזה אומר נטול פעילות פוליטית. כמו אום אל-פחם ונצרת.
"בדרך כלל אחוז ההצבעה אצלנו לא עובר את ה-30, כי אנשים פה, אין להם מודעות פוליטית. אומרים: 'אנחנו חיים במצור, עם קיפוח ואפליה, ואין לנו תועלת להשתתף בבחירות'. יש פה כמה מצביעים אידיאולוגים, אבל השאר אדישים. ואם כבר מצביעים, אז מה שמניע אותם זה הרגש או הצבעת מחאה נוכח הגזענות, וזה אומר שמצביעים לנציגים הערבים. להערכתי הרציחות יפגעו במוטיבציה. כי האווירה מתסכלת ומייאשת".
מייאשת, מייאשת, אבל אני יושבת פה בעומר אל-כיטאב ומלא מרצדסים עוברים לי מול העיניים.
"הכול בתשלומים. בגלל המצב הכלכלי המייאש, במקום לקנות חלקות אדמה או להשקיע בלימודים, אם מישהו מרוויח 8,000 שקל, הוא משלם 2,000 כל חודש וקונה מרצדס. הרבה פה מחקים האחד את השני. אחד התחיל ועכשיו זה טרנד. מרצדס או סקודה".
מה הבעיה שאתה מזהה אצל הצעירים?
"אחוז הצעירים בכפר הוא גבוה - 58, אבל יש להם מתנ"ס אחד ואולם ספורט אחד. אם לא תופסים אותם קצר, הם הולכים לאיבוד. היום חצי דונם בג'יסר זה מיליון ומשהו, ולבנות בית זה עוד מיליון. מי שבנה, זה כשעוד אפשר היה, או שהוא ירש. הרבה אנשים פה משתכרים 6,000 שקלים. אם האישה עובדת, אולי עוד 7,000 מקסימום, ויש רכב ולפעמים שניים, כולם בתשלומים. הרוב הגדול מסובך בבנקים וחי ממזומנים. האבא והאמא לא לוקחים לחוגים, לפעמים אין להם אפילו ילקוטים.
"מדובר באוכלוסייה מוחלשת, שבעבר גרה בצריפים ואוהלים, והתפרנסה מציד, חקלאות ורעיית ג'מוסים. הסתכלו עליהם כנחותים, בניגוד לפורדיס למשל. זה, יחד עם אוזלת יד של המשטרה, היעדר סמכות הורית ומצב כלכלי חברתי, הכניס לתמונה ארגוני פשיעה, והטעות הגדולה שנעשתה היא שהעניקו להם לגיטימציה. ממנים אותם לתפקידים או נותנים להם מכרזים, או משתתפים בשמחות שלהם או בצערם, וזה הופך אותם לחלק לגיטימי מהקהילה. ואז הם מפעילים את ה'כישרונות' שלהם, פתאום הם נכנסים כבוררים בסולחות, ואם המשטרה לא עוצרת את זה, היא הופכת לחלק מהבעיה במקום לפתור אותה".
סמי אלעלי, פעיל חברתי: "יחד עם אוזלת יד של המשטרה, היעדר סמכות הורית ומצב כלכלי-חברתי, נכנסו לתמונה ארגוני פשיעה. ממנים אותם לתפקידים, משתתפים בשמחות שלהם, וזה הופך אותם לחלק לגיטימי מהקהילה. ואם המשטרה לא עוצרת את זה, היא הופכת לחלק מהבעיה"
הוא בן 41 ורק לאחרונה נישא, עדיין אין לו ילדים. הוא יכול היה להתגורר במקום אחר, אבל חשוב לו להיות פה. "אני מרגיש אחריות כלפי הכפר", הוא אומר. "זה פרויקט חיי. לשנות ולשפר את העוול ביישוב ולכן חשוב לי שתהיה נציגות לכפר. כי אחרת זה ביבי".
כפר הדייגים נמצא קו ראשון למים עם שקיעות שצורבות את האופק ואת הזיכרון. השעה ארבע אחר הצהריים, ואחמד, בעל המסעדה היחידה שפעלה השבוע על החוף, כבר מצליח לנוח מעט. למרות השעה המאוחרת יחסית, אין לו בעיה לשלוף דג עבור הסועדים המאחרים. עד הקורונה הוא היה דייג. הוא רווק מבוגר שגר עם אמא שלו, ועושה צ'יפס מטורף. בשבתות, הוא אומר, מגיעות הרבה משפחות מתל-אביב, שלא מתרגשות מאירועי הירי.
"כי זה שם, בכפר, לא פה למטה. אני שומע על זה מהאנשים שבאים, לא מהחדשות. בגלל זה ברחתי לכאן. לא רוצה לשמוע מה קורה למעלה. כל יום אני תופס דגים, בין עשרה ל-20 קילו, מה שנתפס לי ברשת. ואני אוכל מה שאני דג. בורי מוציאים פה וגם אראסים, שזה דג שאתם לא מכירים".
בקצה השני של החוף יושבת פאטמה. כמו רבות מנשות הכפר גם היא מתפרנסת כעוזרת בית, עובדת בפרדס חנה, וגם בבנימינה וזכרון יעקב. "קודם היינו קוטפים משמש וענבים, עכשיו אני במשק בית. זה לא היה תמיד ככה", היא אומרת על המצב בכפר. "פעם היה פה כפר יפה, חופשי, היינו יושבים עד הבוקר עם חתונות, חאפלות, וגם באסונות. מה קרה להם? זו השאלה. לא תמיד היו פה נשק ויריות. ילד ועוד ילד, זה אסון. והכי נורא שכבר התרגלנו".
באים בגלל זה פחות מבקרים?
"לא, אבל שואלים למה זה קרה ולמה ככה. יודעים שזה כפר יפה עם אנשים טובים".
חשבת לעזוב למקום אחר?
"פה החיים שלי, אם יש אוכל או אין אוכל. אני כמו דג: אם אתה מוציא אותי מהכפר אני מתה בחוץ".
בג'סר יש גסטהאוס בשם ג'וחא. צנוע, אבל בהחלט נקי ונחמד. עובדיה, הבן של אחמד הבעלים, פותח לי את הדלת לחדר, ומספר שהרבה באים, "גם תיירים מחו"ל וגם משפחות וקבוצות שעושות את שביל ישראל. הולכים למעגן מיכאל, לחוף, לים ובאים לישון פה".
גם אצלו יש פרלמנט של צעירים, חברים שלו, שאומרים שכל הבלגן, "זה רק שלוש-ארבע משפחות, לא כל הכפר רב אחד עם השני". "בלוד", אומר אחד מהם, "את יודעת כמה משפחות הוציאו משם? פה אין שליטה. ביום שקרתה אחת הרציחות עצרה אותי המשטרה. 'רד מהאוטו', 'תפתח בגאז'’. אצל מי שצריך לא עושים בדיקה. אבל קסדה, אופניים, שטויות? זה כן. קנסות של 500 שקלים".
"הצעירים פה מתים בחיים", אומר צעיר אחר מהפרלמנט של ג'וחא. "כשאני בא לתל-אביב ואומר 'אני מזרקא', ישר אנשים נרתעים, כי הם קמים בבוקר ושומעים שירו פה במישהו. אבל על דברים טובים שקורים זה לא מדברים. אני אח מוסמך ומטפל באוטיסטים. נתנו ב'מחיר למשתכן' רק לכמה אנשים מכל הכפר. אין לנו הון, אז לא נותנים לנו משכנתה. עזבי שאין פה בנק בכלל בכפר. לא נותנים משכנתה לתושבי זרקא, גם בגלל מה ששומעים בחדשות. גם הפקיד קורא בבוקר ynet, אז איך ייתן לי? רוצה כספומט? לך לבנימינה".
"זה כפר יפה, מיקום אסטרטגי אנשים טובים אבל חוסמים אותנו", מתערב עובדיה. "אני אשלח את אחותי לבית ספר בלי מזגן, בלי דלת ועם סיגריות וקפה בכיתה? אני רוצה שהיא תצא משהו, תלמד".
בבוקר הבחירות, אלעלי מסתובב איתי קצת בין הקלפיות בכפר. בין השאר אנחנו פוגשים תושבים בני 80 פלוס, שמגיעים לקלפי עם הנכדים. אלו הם מצביעי העבודה כשעוד קראו לה "המערך". בדרך החוצה מהקלפי באלואדי, בית הספר היסודי של ג'סר, אלעלי אומר שלום למישהו. למי אתה מצביע, אני שואלת אותו. "לשכן", הוא קורץ.
השכן?
"נו, השכן שלנו מקיסריה".
צחקנו. חשבתי שהוא מתבדח. בבוקר למחרת התברר שבכלל לא. ג'סר הפתיעה אפילו את אלעלי הפסימי, עם 45 אחוזי הצבעה, והשכן מקיסריה קיבל 1.2 אחוזים מהקולות.
