מצר הורמוז, אחד מנתיבי הסחר החשובים בעולם, הפך בשבועות האחרונים לסמל של חוסר הוודאות במזרח התיכון. גם אם הלחימה באיראן לא תתחדש, הנזק שכבר נגרם לתנועת הנפט והגז, לתשתיות האנרגיה ולשרשראות האספקה העולמיות לא ייעלם בן לילה. למעשה, בענף האנרגיה מעריכים שהדרך חזרה לרמות הפעילות שלפני המלחמה תהיה ארוכה, מורכבת ועלולה להימשך לא רק שבועות או חודשים - אלא במקרים מסוימים אפילו שנים.
השאלה הגדולה כעת אינה רק אם המצר פתוח או סגור ברגע נתון, אלא עד כמה באמת אפשר לחזור ולהשתמש בו באופן יציב, בטוח ורציף - שכן פתיחה רשמית של נתיב השיט אינה מבטיחה חזרה מיידית לשגרה מסחרית. בעלי מכליות, חברות ביטוח, יצואניות נפט וגז וממשלות ברחבי העולם בוחנים לא רק את המצב הצבאי, אלא גם את רמת הסיכון, את מחירי ההובלה, את זמינות האוניות ואת היכולת של מדינות המפרץ לחזור לייצר ולייצא בהיקפים מלאים.
אז מה בדיוק קורה שם, למה ההתאוששות צפויה לקחת כל כך הרבה זמן - ומתי שוק האנרגיה יחזור לשגרה? ynet מסביר.
למה מצר הורמוז כל כך חשוב?
מצר הורמוז הוא אחד מצווארי הבקבוק הקריטיים בעולם, ובימים כתיקונם עוברות בו כמויות אדירות של נפט וגז בהיקף שמוערך בכחמישית מהאספקה העולמית. כשנתיב כזה משתבש, אפילו לפרקי זמן קצרים, ההשלכות מורגשות מיד - לא רק במדינות המפרץ אלא גם בשווקים באסיה, באירופה ובכלכלה הגלובלית כולה.
מאז תחילת המלחמה, אחרי תחילת ההפצצות של ארה"ב וישראל על איראן ב-28 בפברואר, התנועה בו נעצרה כמעט לחלוטין על ידי הרפובליקה האיסלאמית - עם השפעה מיידית על השווקים, כשזרימת האנרגיה העולמית ירדה לרמה מינימלית.
מה קרה בפועל במצר?
מאות כלי שיט נתקעו באזור, ועשרות מיליוני חביות נפט וגז נותרו במפרץ. לפי ההערכות, כ-13 מיליון חביות נפט ביום וכ-300 מיליון מטרים מעוקבים של גז טבעי נוזלי (LNG) לא הצליחו לצאת לשווקים.
במקביל, מדינות במפרץ נאלצו להשבית שדות נפט, בתי זיקוק ומתקני גז - לא רק בגלל הסיכון הביטחוני, אלא גם כי לא היה לאן להזרים את התוצרת. הפגיעה לא הייתה רק כלכלית: תשתיות נפגעו, עובדים פונו והיחסים האזוריים הידרדרו. כמו כן, מתקני האחסון היבשתיים התמלאו במהירות, והמרחב להמשך ייצור הצטמצם באופן חד. הפגיעה הורגשה בכלכלות מאסיה ועד אירופה.
5 צפייה בגלריה
טראמפ וחמינאי. גם אם מחר יהיה הסכם קבוע - יש שרשרת שלמה שצריך להניע מחדש
(צילום: Anna Moneymaker / AFP, Stringer / Getty Images)
אז אם יש הפסקת אש, למה לא חוזרים מיד לשגרה?
כי עצירה של מערכת כזו לא דומה ללחיצה על מתג. גם אם מחר בבוקר יוסר לגמרי האיום הביטחוני והמצר ייפתח לגמרי לתמיד, יש שרשרת שלמה שצריך להניע מחדש: המכליות, האחסון, הביטוח והשדות עצמם - וכל חוליה תלויה בשנייה. בענף האנרגיה מכנים זאת "בעיית הביצה והתרנגולת": אי אפשר להגביר ייצור בלי יצוא, ואי אפשר לחדש יצוא בלי ייצור.
מה קורה עכשיו - ואיך מתחילה ההתאוששות?
השלב הראשון כבר מוכן: לפי חברת Kpler, כ-260 מכליות שכבר נמצאות בתוך המפרץ - עם כ-170 מיליון חביות נפט וכ-1.2 מיליון טונות LNG - יהיו הראשונות לצאת. רוב המטענים הללו יופנו לאסיה, שקולטת בדרך כלל כ-80% מייצוא הנפט מהמפרץ וכ-90% ממשלוחי ה-LNG.
במקביל, יותר מ-300 מכליות ריקות שממתינות במפרץ עומאן ייכנסו בהדרגה למפרץ ויגיעו למסופי טעינה כמו "ראס תנורה" בסעודיה ונמל הנפט בבצרה שבעיראק.
למה זה לא קורה מהר יותר?
כי יש "פקק" אדיר - גם בים וגם ביבשה. מתקני האחסון התמלאו כאמור במהירות: לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA), מלאי הנפט המסחרי במפרץ עומד על כ-262 מיליון חביות, שווה ערך לכ-20 ימי ייצור שנפגע. עד שהמכליות יפנו את הסחורה - קשה להגדיל תפוקה.
תיעוד מפעילות חיל הים האמריקני במצר הורמוז
(צילום: מתוך חשבון ה-X של CENTCOM)
גם המרחקים משחקים תפקיד: הפלגה הלוך ושוב להודו נמשכת כ-20 יום, ולסין, יפן ודרום קוריאה - חודשיים ואף יותר. בנוסף, חלק גדול מהמכליות בעולם כבר עסוקות בהובלת נפט וגז בנתיבים אחרים, למשל מאמריקה לאסיה - מסעות שיכולים להימשך עד 40 יום.
התוצאה היא שגם בתרחיש נוח, איזון מחדש של צי המכליות וחזרה לקצב טעינה רגיל צפויים לקחת לפחות שמונה עד 12 שבועות.
ומה עם ההפקה עצמה - אפשר פשוט להפעיל מחדש את השדות?
לא בדיוק. כאן נכנסת "בעיית הביצה והתרנגולת": כדי לייצא צריך להפיק, כדי להפיק צריך מקום אחסון פנוי וכדי לפנות אחסון צריך מכליות - שחלקן עדיין לא מוכנות לקחת את הסיכון. בנוסף, יש גם אתגר תפעולי: יש להחזיר אלפי עובדים שפונו, לבדוק ציוד ולשקם מתקנים.
כמה זמן ייקח לשדות הנפט והגז לחזור לעצמם?
לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית, כמחצית מהשדות יכולים לחזור לתפוקה מלאה בתוך כשבועיים. כ-30% נוספים יזדקקו לעד שישה שבועות אם המצב הביטחוני יתייצב ושרשראות האספקה ישוקמו.
אבל כ-20% מהשדות - בהיקף של כ-2.5 עד 3 מיליון חביות ביום - מתמודדים עם בעיות קשות יותר: לחץ נמוך במאגרים, ציוד פגום ומגבלות חשמל. חלקם יזדקקו לחודשים כדי להתאושש.
האם יש גם נזק ארוך טווח?
כן, ובחלק מהמקרים משמעותי מאוד. שיקום מרכז ה-LNG הענק של קטאר, "ראס לאפן" - שבו נפגעו כ-17% מהקיבולת - עלול לקחת עד חמש שנים. בנוסף, יש חשש שחלק מהבארות הוותיקות, במיוחד בעיראק ובכווית, לא יחזרו כלל לרמות התפוקה הקודמות.
אפשר לפצות על זה?
בטווח הארוך כן, באמצעות קידוח בארות חדשות. אבל גם זה תהליך שלוקח לפחות שנה, ודורש שיפור מתמשך במצב הביטחוני.
ומה קורה ברמה החוזית והמסחרית?
רק אחרי שפקק המכליות ישתחרר וההפקה תתייצב, מדינות יתחילו להסיר "הצהרות כוח עליון" - סעיפים שמאפשרים להן לעצור אספקה בזמן מלחמה.
טראמפ: "חייבים לפתוח את מצר טראמפ. סליחה, מצר הורמוז"
(צילום: the white house )
אז כמה זמן ייקח עד שחוזרים לשגרה והשוק יחזור לעצמו?
גם בתרחיש האופטימי ביותר - שבו השיחות בין ארה"ב לאיראן מצליחות, אין הסלמה נוספת והנזק לתשתיות מתברר כמוגבל - נראה שחזרה מלאה לרמות שלפני המלחמה צפויה להימשך שנים.
איזון מחדש של צי המכליות העולמי בלבד צפוי להימשך כאמור בין שמונה ל-12 שבועות, אבל החזרה המלאה של תשתיות, תפוקה ואמון בשוק היא כבר סיפור אחר לגמרי. פתיחה של מצר הורמוז היא רק הצעד הראשון, והדרך חזרה לשגרה אמיתית הרבה יותר ארוכה.
מה ניתן ללמוד מכל זה?
האירועים במצר הורמוז הם תזכורת חדה עד כמה הכלכלה העולמית תלויה בצווארי בקבוק גיאוגרפיים וביציבות אזורית. גם אם השווקים יירגעו בטווח הקצר, הסיכון לא נעלם וההשפעות של המלחמה הזו ילוו את שוק האנרגיה עוד זמן רב.
