מאז 1973 נושא עמו חודש אוקטובר רוח מרעננת לעם המצרי. "רוח אוקטובר", מכנים זאת שם ומייחלים שכפי שזו הגיעה בתחום הצבאי ב"מלחמת אוקטובר" (מלחמת יום כיפור), והשיבה למצרים את כבודה הלאומי, כך יקרה בחברה, בכלכלה, בתעשייה ובתחומים נוספים. אבל גם ברקע 50 שנה לציון מה שהם רואים כניצחון, מצרים עסוקה מאוד במתרחש בימים אלה בעזה. ומי שבעיקר מוטרד מהמלחמה הוא הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי, ש"מועמד" לכהונה נוספת בבחירות שיתקיימו בדצמבר הקרוב.
דאגות רבות יש לו לא-סיסי. זה שנים שמצרים סובלת ממשבר כלכלי ומתקשה לתת לו מענה (אומדן העוני במדינה ב-2022 עמד על 27.9% מהאוכלוסייה), המאבק מול הסעודים על הבכורה בזירה הערבית מערער את מעמדה, ואיום הטרור מחצי האי סיני מרחף תמידית. ועכשיו "המבול של אל-אקצא" – השם שהעניק חמאס למלחמה שבה פתח ב-7 באוקטובר - מאיים אף הוא הוא לפגוע במרקם הפוליטי, החברתי והביטחוני המצרי.
למצרים יש היסטוריה ארוכה עם רצועת עזה. ב-1948 כבשה מצרים את המרחב הזה ושלטה בו רשמית החל מינואר 1949, לאחר הבנות שביתת הנשק בין מול ישראל שקבעו בין היתר את הגבולות של מה שלימים ייקרא רצועת עזה. שליטה זו נמשכה עד יוני 1967, למעט פרק זמן קצר בין אוקטובר 1956 למרץ 1957 (אחרי מבצע סיני). לאורך כל התקופה הזאת מצרים לא סיפחה את עזה אליה, אלא שלטה בה באמצעות ממשל צבאי שתחתיו הפכה הרצועה לקן צרעות של מחבלים בעידוד ובמימון מקהיר.
לאחר שאיבדה את השליטה על הרצועה במלחמת ששת הימים הפכה מצרים כביכול לנושאת הדגל הפלסטיני, אבל בפועל התמקדה יותר בשחרור סיני ופחות בעזה. לאחר ההצלחה הצבאית ב-1973 ביקש הנשיא אנואר סאדאת, וגם הצליח, לכלול את הסוגייה הפלסטינית בהסכמי קמפ דיוויד, אז נזכר בצורך להקים שלטון אוטונומי בגדה המערבית וברצועה.
וכך, ההיסטוריה של המצרים והפלסטינים, הקירבה הטריטוריאלית לעזה, העובדה שרבים ממנהיגי התנועות הפלסטיניות (הלאומיות-חילוניות או הדתיות) נולדו במצרים, התגוררו ולמדו בה, או חיו בעזה תחת השליטה שלה - כל אלה יחד תרמו את שלהן לחסות המצרית על הנושא הפלסטיני.
אולם למרות הפטרונות ותחושת האחריות לגורל הפלסטינים, יחסי קהיר- עזה ידעו עליות ומורדות. ההידרדרות המשמעותית ביותר חלה לאחר עליית חמאס לשלטון ברצועה ב-2007. בשל היותו מזוהה עם "האחים המוסלמים", שנואי נפשו של שלטון מובארק, סגרה קהיר את מעבר רפיח, מעבר הגבול היחיד בין מצרים לרצועת עזה. העמדה הרשמית כלפי חמאס לא השתנתה גם כאשר מוחמד מורסי, איש "האחים המוסלמים", היה בשלטון במהלך "עמוד ענן" ב-2012. אמנם מצרים החזירה את שגרירה עם פרוץ המבצע, אבל לא ניתקה את יחסיה עם ישראל ובוודאי שלא נענתה לקריאות להצטרף למערכה לצד חמאס.
החרפה נוספת ביחסים התרחשה במהלך מבצע "צוק איתן" ב-2014. שלטונות חמאס ברצועה דרשו ממצרים לפתוח את המעבר לכניסת סחורות ואנשים, אולם קהיר סירבה. יתרה מכך, במצרים הייתה אחדות דעים שאסור לפתוח את מעבר רפיח, שכן הדבר יהווה "סכנה לביטחון הלאומי המצרי". העמדה של אמצעי התקשורת במדינה, שבפועל תמיד משקפים את עמדת המשטר, הייתה שמטרת הבקשה של חמאס היא להבטיח את המשך שלטונו של הארגון בעזה. לטענתם מסיבה זו, ולא מתוך תחושת שליחות של המאבק הלאומי הפלסטיני, הוא פתח מלכתחילה בעימות מול ישראל. "המציאות מלמדת שחמאס חושב רק על מעבר רפיח, כשמטרתו היא לחדור באמצעותו אל גבול מצרים ולהגשים את חלום האחים המוסלמים ולחזק את הפלסטינים מסיני", נכתב בעיתון "אל-ופד" המצרי ביולי 2014.
תשע שנים עברו מאז ומצרים של הנשיא א-סיסי לא שינתה את עמדתה. אל תטעו: בקרב הצמרת המדינית-ביטחונית בקהיר אין שום תחושת רחמים או צער בשל ההתקפות הישראליות על חמאס. א-סיסי לא יזיל דמעה אם הארגון ייעלם מן הרצועה. הדבר היחיד שמעסיק את המצרים הוא החשש מפני גל פליטים פלסטיני שיפרוץ את המחסומים בגבול וייכנס פנימה לשטחה. זו תהיה לא רק מעמסה כלכלית על מצרים, אלא בעיקר בעיה ביטחונית, משום שעם הפליטים האזרחים לבטח ייכנסו גם מחבלים משלל ארגוני הטרור בעזה.
ד"ר אודי בלנגהדוברות אוניברסיטת בר אילןעל כן, יש בעלי טורים בעיתונות המצרית שרואים בתקיפות צה"ל מימוש של מדיניות ישראלית שאותה הם מכנים "תוכנית השטן". מטרתה, לדבריהם, היא לעקור את תושבי עזה וליישבם בסיני, ובכך לזרוק את הבעיה הפלסטינית לטיפולם ולנסות להכניס את מצרים למשוואה "כשוטר השומר על ביטחון ישראל ונושא באחריות למחדל (הישראלי)".
כפועל יוצא, מצרים מתוארת כמי ש"נמצאת בחזית, נושאת באחריות מלאה ועושה כל שביכולתה כדי להגן על האדמות הערביות והאינטרסים הערביים". באותה המידה, מצרים בראשות א-סיסי "להוטה להגן על האינטרסים, הגבולות והביטחון הלאומי שלה". למעשה, זהו האינטרס העיקרי שלה: למנוע מ"המבול של אל-אקצא" לשטוף את אדמתה, לפגוע ביציבותה ובביטחון הלאומי שלה, ועל הדרך להצטייר כמי שחסה והגנה גם על העם הפלסטיני.
- ד"ר אודי בלנגה הוא מומחה לסוריה ומצרים במחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
