בשפה העסקית העכשווית זה נקרא "אקזיט מהיר". הכוונה למהלכים כשרים שבמסגרתם אדם גורף רווח מהיר לכיסו גם אם התועלת לחברה – הן זו העסקית שבה הוא עובד והן זו הכללית שבה הוא חי – קטנה לא פעם מהנזק שנגרם בעטיה של התנהלות זאת. ליד מכונת הקפה המשובחת יקראו לזה בהייטקית "עקיצה" (סטינג), וחלק יריעו אל מול ההישג האישי של מי ששיחק אותה כשקימט את הכללים לטובתו ו"דפק קופה".
אבל מה שכשר - גם אם מסריח - בעולם המתעשרים החדשים, אסור שייתפס כראוי בעולמות עשייה אחרים, שבהם חייבים להציב גם מדדים אחרים לבחינת ההצלחה. החשוב שבאלה הוא עולם העשייה הציבורית, עולמם של שליחינו הנבחרים שמבקשים לשרת את הציבור ולהנהיג את העם. בעולם זה, ההישג האישי של נבחר הציבור הוא לעולם משני בהשוואה לתועלת הציבור ממעשיו, ומבחן התהליך חשוב לא פחות ממבחן התוצאה, מהטעם הפשוט, שבהנהגת בני אדם עסקינן.
מי שזקוק להוכחה בדבר הסכנה שבייבוא תרבות ה"אקזיט המהיר" לפוליטיקה, מוזמן להסתכל במבט בדיעבדי על כהונת נפתלי בנט כראש ממשלה. במובנים רבים, זה מה שהוא עשה: ניצל הזדמנות של תקיעוּת בין-גושית וכבש את ראשות הממשלה אף שעמד בראשות סיעה קטנה. בנט הצדיק זאת בכורח למנוע סבב בחירות נוסף, אבל זה הרי ניתן היה להשיג גם אם היה מצטרף לממשלה בראשות יאיר לפיד, ראש המפלגה הגדולה בגוש.
כאמור, אין ספק שזה מהלך חוקי. בשיטת הבחירות היחסיות שלנו, הוא שאב את הלגיטימיות לא ממצביעיו המעטים אלא מהמבנה הקואליציוני שנאנס להסכים לו. בכך הביא בנט לשבירת המסורת (שלפיה ראש הממשלה הוא מי שעומד בראשות המפלגה הגדולה ביותר בקואליציה) וקטף את הפירות. הוא הפך לראש ממשלה.
התנהגותו מאז הבחירה הגבירה את תחושת האקזיט המהיר: החל מההתעקשות לא לעבור למגורי השרד בירושלים (התעקשות שהקרינה תחושה שהוא רואה בתפקיד רק עוד תחנה בדרך שבשבילה לא כדאי לטרטר את המשפחה) וכלה בהתאדותו באחת, מרגע שהוחלף. מי שנשא בתואר ראש הממשלה החליפי ואחראי תיק איראן נעלם כשהוא משאיר את אזרחיו (עד אתמול) ואת מצביעיו ואנשיו ("המשקיעים" בלשון ההייטק) לבד על הקרח. היעלמות שהזכירה עובדים שממתינים לסיום פרק הזמן המינימלי הדרוש בתפקיד כדי לרשום אותו בקורות חייהם, ואז מתפטרים. כעת משנכתבה השורה, ניתן לקצור את פירותיה: אפשר למכור הרצאות בחו"ל, לקבל דירקטוריונים ולסרסר בעסקאות בין-לאומיות כמו קודמיו שנהנים מהמותג "ראש ממשלת ישראל לשעבר".
פרופ' יובל אלבשןמעבר לפגיעה בציבור בזמן אמת, לאפקט בנט נפקויות שמורגשות גם במו"מ הקואליציוני הנוכחי. כל ראש מפלגה קטנה מרגיש שאם בנט קטף ראשות ממשלה עם שישה מנדטים, אין סיבה שהוא לא יקטוף שר בכיר מאוד עם יותר מנדטים. כוחן המופרז של המפלגות הקטנות שמובנה לתוך שיטת הבחירות הנוכחית קיבל בזכות האפקט תיאבון מוגבר וגם לגיטימציה ציבורית (איש לא כינה את בנט סחטן כמו שעשו למפלגות לשון המאזניים בעבר).
לכן חייבים כבר במו"מ הנוכחי לנטרל את אפקט בנט ולחזור לנורמות העבר, שלפיהן המפלגה הגדולה היא הנושאת באחריות המרכזית ומי שמנצל את המבנה הקואליציוני, גם אם יצליח, יזכה לגנאי כסחטן. אם זה לא יקרה, כולנו ניפגע. ובניגוד למשקיעי ההייטק שנעקצו אבל לרובם יש השקעות נוספות, לנו אין מדינה אחרת.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
