לוחמים בוכים | נדב סדקה, קריית טבעון

לוחמים בוכים. הבכי מטפס במעלה הגרון, הדמעות זולגות בשקט על הלחי, אנחנו חונקים אותן מהר וחוזרים לעטות את השריון. העצבים שלנו חשופים. יש לנו פצע פתוח של רגשות, כל נגיעה פותחת סכר של דמעות. לוחמים - ירוק בחוץ ואדום בפנים. שיחה קצרה עם חיילת צעירה מזכירה לך את אחותך. היא מחייכת בלי הפסקה ומשתפת בכאבים שלה. אנחנו מחליפים ספרים: "שירת הסירנה" תמורת "אישה בורחת מבשורה". ספרוּת מלחמה ודמעה ראשונה.
yk13664050נדב סדקה
אנחנו מקבלים חבילה. שוקולד, קפה, סיגריות, וברכה אחת מצוירת שוברת את ליבך: "לחייל. אני לא מכיר אותך, אבל טודה שאתה שומר עלינו. בזחותך אני ישן טוב בלילה, מחקים לך בבית". דמעה שנייה. אנחנו יוצאים לפעילות. מרגישים את הסכנה. הנשק דרוך, גם אתה. כולם שולחים הודעה למשפחה. כל מילה חשובה. הקול שלך רועד אבל אתה קובר את הפחד עמוק בלב שלך. דמעה שלישית, ההודעה נשלחה. לחבר שלך יש עיניים נוצצות, הוא מחזיק בבטן שתיקה מעיקה. אתם מתחבקים באמצע היום ולא אומרים מילה. נותנים כתף להניח עליה את הראש לכמה שניות, נשענים אחד על השני, ומסתירים דמעה רביעית מאחורי הגב. כלה לובשת מדים והינומה, החתן מנער את האבק וחובש כיפה, האהבה שלהם נותנת שביב של תקווה. קול ששון וקול שמחה וסביב קולות מלחמה. "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" מבטיח החתן וכולנו מצטרפים להבטחה. הכוס נשברת ואיתה דמעה חמישית של געגוע לאישה.
הכותב הוא חייל מילואים בגדוד שריון 8108

וּכְאִלּוּ | ציפי שחרור, תל אביב

וּכְאִלּוּ לֹא חָלַף זְמַן וְאַזְעָקַת אֱמֶת קוֹרַעַת אֶת קְרוּם הַבּוֹקֵר הַחֲגִיגִי. בְּעֵינַיִם טְרוּטוֹת בּוֹהָה, שָׁבָה לִיצוּעִי. וַדַּאי חֲלוֹם בַּלָּהוֹת. וְאָז טֶבַח! וּכְאִלּוּ לֹא חָלַף זְמַן וְהַשָּׁנִים דּוֹאוֹת לְאָחוֹר בְּאִבְחַת זִכָּרוֹן צוֹלֶבֶת: שֵׁשֶׁת הַיָּמִים. יוֹם הַכִּפּוּרִים. לְבָנוֹן 1. לְבָנוֹן 2. וּכְדַּרְכִּי בְּרִגְעֵי פַּחַד, יוֹצֵאת אֶל הָרְחוֹב, עַל אַף הָאַזְעָקוֹת עַל אַף רִיק הָעִיר הַנְּעוּלָה. לְהִוָּכַח. וְאָז מִלְחָמָה!
yk13654270ציפי שחרור
דָּם, טֶבַח הֲמוֹנִים וְחַיָּלִים בִּמְלַאכְתָּם בִּגְבוּרָתָם. בְּמוֹתָם. וְהַהִיסְטוֹרְיָה טָסָה כְּאִבְחָה אֶל מֵאָה קוֹדֶמֶת. הַגּוּף נִשְׂרָף. הַנֶּפֶשׁ סוֹעֲרָה. הֲיִתָּכֵן? כָּאן? בְּחֶלְקַת אֶרֶץ ?וְנֶפֶץ טִילִים מַרְעִימִים, וְהָרְחוֹב בְּשֶׁלּוֹ, בָּרִיק. צַח כְּמוֹ הַבֹּקֶר, אֵינוֹ מֵבִין עֲדַיִן כִּי נִשְׁטָף דָּם יְלָדִים. שְׂבֵעָה מִלְחָמוֹת, אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת לֹא עוֹד אַחַת. אֲבָל הִיא בְּשֶׁלָּהּ. מִתְחוֹלֶלֶת מִתְקַיֶּמֶת בָּעוֹטֵף וּבָאֶצְבַּע וּבְכָל הִדְּהוּדָּה, וְהָאוֹיֵב טוֹרֵף. הַיִטָּרֵף? זֹאת הַמִּלְחָמָה אַכְזָרִית כְּדַרְכָּהּ. מְּקֻלַלָה. וְדָם תִּינוֹקוֹת קָרְבָּן לָאֲדָמָה. וּכְאִלּוּ לֹא חָלַף הַזְּמַן וְאַזְעָקוֹת אֱמֶת קוֹרְעוֹת בֹּקֶר אַחַר בֹּקֶר קְרוּמִים שהִתְפּוֹרְרוּ זֶה מִכְּבָר. זֹאת הַמִּלְחָמָה. זֹאת הִיא!

אנשים בלי מילים | שיר חייק, פתח תקווה

הַשּׁוֹתְקִים, הַקָּשִׁים אֲנָשִׁים בְּלִי מִלִּים, אֲפִלּוּ לֹא שׁוֹאֲלִים מָה שֶׁצָּרִיךְ הֵם עוֹשִׂים וְשׁוֹתְקִים. בְּטָעוּת חוֹשְׁבִים שֶׁהֵם לֹא מַרְגִּישִׁים, שֶׁהֵם חֲזָקִים. הֵם רַק שׁוֹתְקִים, הֵם לֹא מֵתִים. הֵם בּוֹכִים בִּשְׁתִיקָה, מְדַבְּרִים בַּלֵּב.
yk13654265שיר חייק
הֵם הוֹלְכִים לַעֲבֹד עִם כָּל הַכְּאֵב. כָּל הַדְּשָׁאִים שְׁחֹרִים סְבִיב הַשְּׁבִילִים הַצָּרִים הַמִּדְרָכוֹת לֹא מֻשְׁקוֹת בְּטָעוּת, יַחַד עִם הַשִּׂיחִים. וְהַשֶּׁקֶט בֵּין שְׁאֵרִיּוֹת הַבָּתִּים עוֹטֵף אֶת הַשּׁוֹתְקִים. לְלֹא מִלִּים הֵם מְיַלְּלִים כְּמו שָׂדוֹת בַּתַּנִּים. כַּלְבֵי זְאֵב אֵיךְ אֶפְשָׁר בְּלִי מִלִּים לִזְעֹק כְּאֵב? מִתְנוֹעֲעִים כְּמוֹ חָגְלוֹת מְגֻחָכוֹת, עֲגֻלּוֹת קַל לִתְפֹּס אוֹתָם, הֵם כְּבֵדִים מֵרֹב בְּלִיעַת מִלִּים וְחֶנֶק בְּכָיִים. הֵם רַק שׁוֹתְקִים. לֹא מֵתִים
הכותבת היא תושבת ניר עוז במקור

בהצדעה למפלסים | אבנר זמיר, בית השיטה

בהצדעה לאנשים שגדלו איתי ולאלו שגידלו אותי, אנשי מפלסים.
בהצדעה לכיתת הכוננות ולחיילים, בני המשק, שהצילו את הקיבוץ בשילוב כוחות, רעות ומקצוענות. לקפלן, רבש"ץ הקיבוץ, שהתעקש שהנשקים של כיתת הכוננות יהיו בבתים ולא בנשקייה. בהצדעה בוכייה לחברים הרבים שלנו ובני משפחותיהם מהקיבוצים השכנים, כפר עזה ונחל עוז, על האובדן העצום, על החטופים והנעדרים ועל חירוף הנפש של כיתות הכוננות והחברים בבתים.
yk13663969אבנר זמיר
בהצדעה לבת קבוצתי בקיבוץ, קבוצת אלמוג, איילת מולכו (ניר), ובעלה שלומי, שנרצחו בנתיב העשרה כשנלחמו באומץ לב על חייהם מול מחבלי חמאס. לשלמה רון מנחל עוז, אביה של בת כיתתי ענת, שנרצח עת ישב בסלון ביתו, מבצע הטעיה והקריב את עצמו להצלת בני משפחתו שניצלו בזכותו בממ"ד הסמוך. בהצדעה לאיש יחיד ומיוחד, מפקדי בקורס הקצינים, אלוף במיל' יוסי בכר. איש בארי, שלחם לבדו באותו יום ארור בקיבוץ וחיסל לבדו מחבלים רבים, ששכל באותו יום את אמו ובני משפחה נוספים ושבזמן שבעה התגייס, ומשמש עזר כנגדו לאלוף פיקוד הדרום.
בימים שחלפו למדתי את שידעתי תמיד, אם כי לא בעוצמות הללו: אתה יכול לעזוב את מפלסים ואת שער הנגב, הם לעולם לא יעזבו אותך. אנו רואים את השבר הגדול בתוכם, את הזעם והעלבון על ההפקרות הצבאית ועל ההפקרות הממשלתית ארוכת השנים. בסוף הדרך, יהיו משפחות שלא ישובו, יהיו משפחות רבות שישובו. אנחנו נהיה שם, זאת חובתנו להם. יישובי שער הנגב והעוטף, למרות הכל, ישובו לפרוח. וכולנו, נבחר בחיים. עם ישראל חי!
מעוניינים לכתוב לנו? שלחו ל-mesaprim23@gmail.com