ספר הזיכרונות של אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה במשך 16 שנים, יצא היום (ג') לדוכני הספרים בעשרות מדינות ומעורר עניין רב בעיקר משום שהוא נתפס כ"כתב ההגנה" לטענות שעלו אחרי סיום כהונתה ב-2021, בעיקר סביב אחריותה למשבר המהגרים והתלות בגז הרוסי. בספר היא עונה לא רק לטענות הללו, אלא עוסקת בקצרה בישראל ובמנהיגיה, ולצד התמיכה העזה שהיא מדגישה שיש לה בישראל ובזכותה להגן על עצמה – בפרט אחרי טבח 7 באוקטובר – היא גם חושפת בו מעט על יחסיה הרעועים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו.
מרקל הדגישה כי בניגוד לנתניהו, את קודמו אהוד אולמרט היא חיבבה באופן אישי בגלל העובדה שיכלה לדבר איתו באופן ישיר וגלוי, גם על בעיות ונושאים נפיצים כמו הסכסוך. נתניהו, לעומת זאת, כך לפי הספר של מרקל, פגע באופן שיטתי באפשרות לפתרון שתי המדינות – לדבריה על-ידי עידוד מפעל ההתנחלויות. את היחסים ביניהם היא עטפה תחת הנוסחה: "הסכמנו שלא להסכים". בפרקים שבהם מרקל נוגעת ביחסיה עם נתניהו היא מאבדת כמעט לחלוטין את הנימוס והאיפוק הגרמניים, ומאשימה אותו כמי שמדיניותו חיבלה באפשרות לפתרון הסכסוך.
היחס שלה כלפי ישראל הוא הרבה יותר אוהד. היא נזכרת בביקור הראשון שלה בישראל כשרת המשפחה ב-1991, מעט לאחר איחוד גרמניה. לדבריה לישראל היה מוניטין אקדמי גדול במזרח גרמניה, חרף הבידוד במדינה הקומוניסטית שבה גדלה וחיה עד לאיחוד. הביקור בא לאחר שנים של קשר בלתי ישיר בין מרקל לישראל: היא גדלה במזרח גרמניה שלא קיימה יחסים כלשהם או קשרים מדעיים עם ישראל, אבל לצורך עבודת הדוקטורט שלה בכימיה קוונטית היא נעזרה בעבודות ובמחקרים של חוקרים ומדענים ישראלים, שהועברו אליה בידי חוקרים אמריקנים ובריטים.
מרקל גם מזכירה את הביקור האחרון שלה בישראל, 30 שנה לאחר הביקור הראשון – ולאחר שכבר הודיעה כי תפרוש מתפקידה כקנצלרית ולא תרוץ שוב. היה זה ביקור פרידה שבו נפגשה עם ראש הממשלה דאז נפתלי בנט. בשתי הפעמים, היא מציינת, הקפידה לבקר ב"יד ושם".
הביקור הזכור ביותר מבחינתה היה ב-2008, בחגיגות שנות ה-60 להקמת ישראל. מרקל נשאה אז נאום היסטורי במליאת הכנסת, נאום שאותו החלה בעברית ובו ניפקה את אמירתה הנודעת לפיה "האחריות ההיסטורית לביטחון ישראל היא חלק מהסיבות לקיומה ומאבני היסוד של גרמניה" – הצהרה שהפכה למדיניות גרמנית לא-רשמית באזור, ועמדה בבסיס התמיכה של ברלין בישראל מאז טבח 7 באוקטובר.
מרקל מציינת כי באותו ביקור הגיעה במקרה לצריף של בן גוריון בשדה בוקר. כשנשאלה על-ידי אחד התושבים במקום מתי היא תחזור לבקר, ענתה מרקל: "אני אוהבת את הצורה שבה אתם חיים ואני יכולה לראות את עצמי עוברת לפה כשלא אהיה יותר קנצלרית". היא כותבת שהייתה רצינית בתשובה שהעניקה אז, אך הביעה ספק ביכולתה לעשות זאת במציאות.
בספר מציגה מרקל בפעם הראשונה את התייחסותה לטבח 7 באוקטובר. היא מדגישה כי ישראל היא הדמוקרטיה היחידה באזור ונמצאת תחת איום קיומי מתמיד – ומביעה פליאה ותדהמה שלאחר מתקפת הטרור הרצחנית, במקום לקבל סולידריות ואמפטיה, ישראל ויהודים חוו גל עצום של אנטישמיות ושנאה בגרמניה ובמדינות רבות אחרות.
היא כותבת כי היא תומכת בצורה מלאה בזכותם של אזרחים להפגין למען הפלסטינים ונגד מדיניות ישראל וגרמניה, אבל מזהירה מפני ניצול לרעה של זכות המחאה וחופש הביטוי. כל מי שחי בגרמניה, כך כותבת מרקל, מחויב לכללי היסוד שלה – כולל מאבק בגזענות ובאנטישמיות – ולדבריה יש לפעול נגד מי שלא עומד במחויבות הזו בכל האמצעים האפשריים.
