ביום רביעי האחרון חל כ"ט בנובמבר. במובן מסוים, היום שבו הכול התחיל, בעצרת האומות המאוחדות ב-1947. ההחלטה על חלוקת הארץ. פרוץ מעשי האיבה והמלחמה. מים רבים נשפכו על הסכסוך הזה, והוא גבר על כולם. להבות החורבן מלחכות את כל מי שחי כאן.
כ"ט בנובמבר סימל ומסמל את ניצחונה המדיני של הציונות כתנועה לאומית. היא קמה כקבוצה פוליטית מצומצמת, אך הפכה את עצמה לתנועה עממית ממש. הרצל סיפק לה חזון נבואי ומדויק: הוא אמר שהיהודים לא יכולים ולא יצליחו לעולם להשתלב. אפילו להתבולל לא יצליחו. גם במדינות "נאורות", הוא קובע, האנטישמיות מגיעה עם עצם נוכחותם של היהודים, כזר מוחלט וגמור. האנטישמיות צוירה בעיניו לכוח הקיטור שיניע, למרבה הצער והשמחה, את הצלחת הציונות. "ניסינו להתערב בגויים שכנינו בכל מקומות מושבותינו ולהיות כמוהם, לבלי השאר בידינו מכל אשר לנו רק אמונת אבותינו בלבד; אך דחו אותנו בשתי ידיים. לשווא נעמול תמיד להיות אזרחים נאמנים, ולפעמים גם יתר על המידה; לשווא נקריב חלבנו ודמנו ככל יתר עם הארץ, לשווא נתאמץ להרים ארצות מושבותינו בחוכמה ובמדעים ולהרבות כבוד עושרן במסחר וקניין. בארצות מולדתנו, שבהן אנו יושבים זה מאות בשנים, נחשבנו לזרים".
מה שהניע יהודים – לא כולם ולא רובם – להבין כי הרצל צודק, היו הפוגרומים. סבתי-רבתי הייתה בת 20 כאשר אירע הפוגרום בפרוסקורוב, היום באוקראינה ואז ברוסיה. 1,600 יהודים נרצחו ביום שבת אחד. אחד מהם היה אבא שלה. היא צפתה בהירצחו בידי האנטישמים. על החיילים פקדו שלא לבזבז תחמושת; הם רצחו את היהודים בכידונים. היא עלתה לארץ ישראל לאחר מכן.
1 צפייה בגלריה
הרצל, בן גוריון, נתניהו. נקווה שתה- לנו ההנהגה הראויה להחלטות גדולות כמו ב-1947
(צילום: דוד אלדן לע"מ, הדר יואביאן, 9315657)
המסר היסודי של הציונות, עוד לפני השאיפה למדינה, היה שיש קולקטיב יהודי לאומי. שהיהדות איננה רק דת. זה עד היום מוציא מדעתם את האנטישמים – וגם את היהודים שסולדים מהציונות. "עם הננו, עם אחד!", כותב הרצל. עם כזה יודע להגן על עצמו, בכוחות עצמו. הוא איננו רק מתחנן לשלטונות, אלא פועל כמי שיש לו זכויות לאומיות. הוא מארגן קבוצות הגנה מפני רוצחים גזענים, מוסדות מודרניים שמסייעים לחולים, מלמד את שפתו ומטפח תרבות משל עצמו. העניין הזה, של היות היהודים עם של ממש, לא מובן מאליו. הציונות הבינה שעליה לארגן את העם הזה, לטפח את תרבותו, להגן עליו במשותף, לחנך אותו לעבודת אדמה ולשימוש בנשק, לבנות מוסדות דמוקרטיים – ואז להגיע עם כל המטען הזה, עם המדינה שבדרך, לחבל ארץ. היא התווכחה לזמן קצר מה יהיה חבל הארץ הזה, אך הוויכוח היה ריק: לא אוגנדה, צעקו הצירים בקונגרס הציוני, רק ארץ ישראל. אך כדי שכל החזון הזה יתקיים, היה צורך בהתארגנות. בהגנה קולקטיבית. בכך שהפוגרומיסטים לא ירצחו את היהודים, ואת הציונים בכלל.
זה מה שנשבר ב-7 באוקטובר. במשך כאלפיים שנים, בין הפורעים ובין היהודים לא עמד שום כוח יהודי מאורגן, לוחם, קטלני. הציונות, עוד לפני הקמת המדינה, הבטיחה שיהיה כוח כזה. הציונות הבטיחה שאם ההמון האנטישמי יבוא שוב, עם כל המחזות המוכרים של פוגרום – רצח, התעללות, אונס שיטתי – בפניהם יעמדו רובים.
ב-7 באוקטובר, מנגנוני ההגנה הללו של מדינת ישראל, אלה שנוסדו והתמצקו אחרי כ"ט בנובמבר, כשלו. הם כשלו במודיעין, והם כשלו מבצעית לשעות רבות. "שקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם", כתב משה דיין בהספד לרועי רוטברג בנחל עוז. הרבה עוסקים בימים האחרונים בפרטי פרטים של התרעה אחת, שרשור מיילים אחד, בבסיס מודיעין אחד (גם אם חשוב). אך עצם הדיון הזה ממחיש את גודל הכישלון: הקמנו מדינה, שנוצרה מתוך תנועה שלמה, כדי שפוגרומים כאלה לא יתרחשו. מנהיגות פוליטית עיוורת לאזהרות המודיעין, ממשלה הממוקדת בהרס ההרתעה הישראלית, דיווחי תצפיתניות שנדחו בבוז פטריארכלי, הערכת מודיעין אחת מדויקת שנבלעה. המערכת הישראלית לא הייתה אמורה לנפק התרעה טובה אחת, אלא אלף.
שוב ושוב אנחנו שומעים הערות שגורסות שהנאצים לא היו גרועים כמו הפורעים המחבלים של חמאס. זו התבטאות לא מדויקת, מסוכנת; הנאצים שאפו וכמעט הצליחו להשמיד את היהודים כולם. מה שבאמת אנחנו רוצים לומר הוא שהנאצים, ברוב המקרים, לא פעלו ביצריות אנטישמית משולחת רסן, בחינגה של אכזריות והתענגות על כאב. מכונת הרצח הנאצית הייתה מאורגנת, פקידותית. הסיפורים ממעשי המחבלים בקיבוצים, או במסיבת נובה, אכן אינם מזכירים את השואה; הם בהחלט מזכירים את הפוגרומים הפראיים, מלאי תאוות הרצח החשופה, של האנטישמים באירופה. מכריתת ראשים ועד שריפת יהודים, מקיטוע איברים ועד התעללות במשפחות, אלה הם סיפורי פוגרום קלאסיים. מתוך המעשים הללו בקעה הציונות, כאופציה של אין ברירה. תקראו את מה שכותב הרצל: "הבינותי את התנועה האנטישמית עם כל פרטיה שחֻברו יחדיו. הנני מביט אל התנועה הזאת בתור יהודי, אבל לבי לא ידע לא שנאה ולא פחד. ידעתי להבחין עד כמה יש בה מן ההוללות הפרועה, מקנאת־הלהם ההמונית, ממשפטים קדומים, הבאים בירושה ומתוך קנאה ושנאה דתית...".
אלה משפטים שהיו יכולים להיכתב בימים אלה על מחבלי חמאס.
שימו לב שהרצל כותב שליבו לא ידע שנאה. איך זה ייתכן, נשאל. איך אפשר לא לשנוא את המפלצות הללו. ואפילו לא לפחד מהן. התשובה היא שהכתיבה שלו איננה אישית. הוא – בניגוד לאנטישמים – לא מתמכר אל היצר. בניגוד אליהם, ובניגוד לתנועה הלאומית הפלסטינית, שקידשה ערכים נוקשים וחסרי יסוד במציאות, ולכן הכשירה ומכשירה אלימות ללא הרף, כוחה הגדול של הציונות היה בגמישותה, בריאל פוליטיק שלה. לפני הקמת המדינה, ההחלטה החשובה ביותר של חיים ויצמן ודוד בן־גוריון הייתה להסכים לחלוקת הארץ; לא בכ"ט בנובמבר, אלא שנים קודם לכן. לקבל על עצמם שלא צריך להתעקש ש"כולה שלנו" גם במישור המדיני, אלא להפריד בין היצר – ובין מה שניתן לעשות ממש. לכן בן-גוריון ויתר על השליטה ביהודה ושומרון במהלך מלחמת העצמאות; לא כי הוא סבור שאין ליהודים זכות היסטורית ולאומית שם. אלא כי כדי להתקיים, כדי להכריע, צריך לדעת מה אפשר ואי-אפשר להשיג בתנאים משתנים. זו הייתה – ובמידה רבה נותרה – הציונות. לפחות בחלקיה המרכזיים, אלה שלא התמכרו לפנאטיות. אמונתה ב"עוד עז ועוד דונם"; אדיקותה להומניזם וסירוב מוחלט להתמכרות לשנאה.
היה לכך מימוש מעשי. אל מול תוכניות מדיניות, לנסות להגיד בדרך כלל "כן, אבל", במקום "בשום אופן לא". להילחם בנחישות להשמדת האויבים, אך לדעת גם לנהוג בחוכמה ובעורמה, לטווחים ארוכים. את חמאס, לדוגמה, אי-אפשר להשמיד רק בכוח; הוא רעיון. נדרשת עורמה רבה, ותכנון למרחוק. לא רק עם אוגדות חאקי מנצחים, אלא גם בדיפלומטיה ודעת קהל. את כל זה ידענו בעבר, כי כך ניצחנו.
החלטות גדולות מחכות להנהגה של מדינת ישראל בשנתיים הקרובות; גדולות כמו זו שקיבלה ההנהגה של היישוב ב-1947. נקווה שתהיה הנהגה ראויה ובעלת יכולת לקבל אותן.
הטור המלא במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" ולמנויי +ynet
