הפרק השביעי בסדרה החשובה "פשע אמריקאי: הדחה" נקרא באנגלית "ההתנקשות במוניקה לוינסקי". בישראל, שבה הסדרה נקראת "פשע אמריקאי: מוניקה לוינסקי" (וגם זה בעייתי), תירגמו את השם ל"רצח אופי". אבל כשצופים דרך הפרק באופן שבו רוב התקשורת, כולל תוכניות הסאטירה הליברליות לכאורה, תיארה את לוינסקי (סטוקרית, זנותית, מכוערת, ועוד כהנה וכהנה תיאורים מבחילים), המרחק בין "רצח אופי" ל"התנקשות" כבר לא נראה דרמטי.
האישה הייתה מתמחה בת 22 כשהפכה ללעג ולקלס עקב רומן שהתנהל תחת יחסי מרות עם הנשיא ביל קלינטון, אדם שגילו יותר מכפול משלה, והוא במקרה גם הכי חזק בעולם. זה לא הפריע לג'יי לנו ואחרים לחגוג. השיימינג שלוינסקי עברה – ואז עוד אי אפשר היה להאשים את מרק צוקרברג – היה אלימות מהסוג שלא משאיר פצעים בגוף, אבל הותיר צלקות בנפש.
ולא צריך להיות צל של ספק שלצד הצביעות הפוליטית שאפיינה את סיקור הפרשה בזמן אמת היה קל יותר לתקשורת המיינסטרים להסתער על לוינסקי בשל היותה אישה. היא פשוט לא באה טוב בעין של הגברים בחדר הכותבים בתוכניות הלייט-נייט, אותם הנחו זכרים בני הדור של קלינטון. והם בוודאי לא הבינו מה כל כך דפוק כאן.
השיא היה שייך למשה דץ: "מה המסר? תשמרי שמלה עם כתם למקרה שתצטרכי אותה ביום מן הימים?". בחנות של האמירות המכוערות בדקו: לא היה להם יותר האשמת הקורבן מזה
הצפייה בסדרה בכלל, ובפרק בפרט, מטלטלת גם בגלל זיכרון קרוב יותר. ב-2018 לוינסקי הגיעה לישראל לטובת ועידה של חדשות ערוץ 12 (שאז הייתה גם חברת החדשות של ערוץ 13). היא הוזמנה להרצות על בריונות ושיימינג, נושא שנכפה עליה להבין בו הרבה יותר מאחרים. לאחר מכן הייתה אמורה להתקיים שיחה שלה עם יונית לוי. אלא שלוינסקי נטשה אחרי השאלה ראשונה (האם היא מצפה לבקשת סליחה מקלינטון) בטענה שמדובר בהפרת סיכום (בחברת החדשות הכחישו).
אבל מה שהיה מדהים ומבעית לראות זה כיצד במסגרת ציפוף השורות התאגידי מאחורי לוי עברה לוינסקי חוויה שהתכתבה עם אותם ימים. ב"חדשות הבוקר" של "קשת", למשל, ניב רסקין חזר שוב ושוב על כך שלוינסקי "עושה כסף" מ"סיפור שקרה לפני 20 שנה", כלומר לפנינו מישהי שדוהרת באופן ציני על העובדה שהפרטיות שלה נדרסה, חייה נרמסו וכל היקום לועג לה.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס "היא באה להיות פרשנית פוליטית?", תהתה בזלזול מירי מיכאלי, כאילו שזה טיעון מול הפרת הסכם (במקרה הרע) או חוסר רגישות (במקרה הסביר). "האם כבודה בוגרת מכון ויצמן?", המשיך רסקין הנרעש באותו קו. והשיא היה שייך למשה דץ: "מה המסר? תשמרי שמלה עם כתם למקרה שתצטרכי אותה ביום מן הימים?". בחנות של האמירות המכוערות בדקו: לא היה להם יותר האשמת הקורבן מזה.
והסיבה שזה רלוונטי היא שכדאי להבחין לא רק בצורות השונות של אלימות אלא גם בתפקיד של המנגנון שכביכול יוצא נגדה בתקיפות. הצורך להקטין, לבזות וגם להגמיש את העובדות על חשבונה של לוינסקי שלל ממנה את הזכות שיתייחסו לסיפור שלה בתור מה שהוא, כלומר טראומה עמוקה ופוגענית, שנדרש תהליך ארוך כדי להשתקם ממנה, ועוד מהפכה חברתית כדי שהציבור ילמד: יש אלימות נגד נשים שבה אין הרמת יד, אבל הגבולות בהחלט נחצים.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
