המשא ומתן בין הסתדרות המורים למשרד האוצר על הסכמי השכר של עובדי ההוראה עדיין תקוע, כאשר העלאת השכר של המורים הוותיקים הוא סלע המחלוקת העיקרי. אתמול (שני), ראש הממשלה יאיר לפיד הגן על המורים הוותיקים, ואמר כי "הם אנשים שחינכו פה דורות של תלמידים - הם לא נטל על המערכת, הם עמוד התווך". זה הסיפור של כמה מהם, שלמרות שחצו את גיל הפרישה, התשוקה שלהם ללמד מעולם לא כבתה.
שמעון גרינהויז
גיל: 93
מקצוע: מתמטיקה ופיזיקה
בית ספר: תיכון עמל ב', פתח תקווה
הסוד להצלחה: "להיות מקצוען, להתמצא היטב בחומר הלימוד ולאהוב את התלמידים. הם צריכים להרגיש שלמורה אכפת מהם. אני מלמד את התלמידים לא לפחד משגיאות. שגיאות קידמו את האנושות, את המדע. במישור האישי, אם חלילה פגעתי בתלמיד אני לא מתבייש להתנצל"
4 צפייה בגלריה
"אם יש לתלמידים נדודי שינה, אפשר להתקשר עד שתיים בלילה". שמעון גרינהויז, בן 93
(צילום: יריב כץ)
שמעון גרינהויז גאה בכל אחד ואחת מכ-26,000 התלמידים שלימד (ועדיין מלמד) לאורך 65 שנים, ועם רבים מהם הוא עדיין בקשר. גם השנה הוא נרגש לקראת ה-1 בספטמבר כאילו היה זה היום הראשון שלו במקצוע. גרינהויז, שהיה גם מנהל תיכון 20 שנה, מתייצב מדי יום בבית הספר בשעה שבע בבוקר וזמין לתלמידיו בטלפון עד הלילה להתייעצויות, לשאלות ולפתרון תרגילים. "אני אומר לתלמידים, התקשרו עד 11 בלילה, אבל אם יש לכם נדודי שינה אפשר גם עד שתיים בלילה", סיפר.
"אני גאה בתלמידים שלי", אמר המורה הוותיק, "זה עושה לי טוב שהם מצפים לשיעור ואוהבים מתמטיקה. ההוראה, וכמובן הנכדים שלי, עושים לי טוב על הנשמה. אני גם אף פעם לא שוכח את העובדה שאחי ואחותי היו בגיל של תלמידיי כשנרצחו בשואה". גרינהויז, שקיבל לפני חמש שנים פרס מפעל חיים במסגרת פרויקט "המורה של המדינה" של "ידיעות אחרונות", מאמין כי "המורה לא צריך להיות צינור, אלא כינור, שמפתח יצירתיות ולא חלילה מדכא אותה".
רנה והל
גיל: 70
מקצוע: אנגלית
בית הספר: אמי"ת בר אילן, רמת גן
הסוד להצלחה: "לא להפסיק להתחדש"
רנה התחילה את הקריירה שלה דווקא כמורה למתמטיקה ולמדעים, וההסבה המקצועית שלה קרתה די במקרה - לכיתה של בנה לא היה מורה לאנגלית. "בבית הספר שלו כבר היו מיואשים מהחיפושים אחרי מורה מתאימה", היא סיפרה, “אז הסכמתי לקחת את התפקיד".
למרות שכבר עברה לפני קרוב לעשור את הגיל שבו הייתה יכולה לצאת לפנסיה, רנה עדיין ממשיכה ללמד. בשנה שעברה החלה ללמוד לנגן בפסנתר, השנה התחילה ללמוד את השפה הטורקית. "כדי להבין את התלמידים, אני רוצה להיות במקום של מי שמתמודדים עם קניית שפה חדשה", הסבירה.
היא עובדת עם שתי כיתות, אותן היא מלמדת פעמיים בשבוע. "אני משקיעה בכל שיעור ולומדת כל הזמן”, אמרה רנה, "בזמן הקורונה למדתי להשתמש בזום והעברתי שיעורים נהדרים. מה שהכי מספק זה שחדר המורים מלא בתלמידים שלי לשעבר, שהפכו למורים. בשנים האחרונות אני גם מלמדת הרבה תלמידים שהם הבנים של תלמידים שלי לשעבר, וזו כבר בכלל תחושה יוצאת מהכלל".
לדבריה, הנטישה של מורים את המערכת מובנת לה לגמרי. "התנאים נהיים יותר ויותר קשים", אמרה, "הדרישות מהמורים עולות כל הזמן והם מקבלים פחות תמורה, לא רק בכסף. המציאות הפכה קשה ומורכבת יותר".
ג'סי קורן
גיל: 76
מקצוע: אנגלית
בית ספר: תיכון רב-תחומי עמל, עמק חרוד
הסוד להצלחה: "הבחירה ללמוד צריכה בסוף להיות של התלמידים. הם צריכים להיות שותפים ולזכור שהם המרכז, לא המורה"
היא נולדה בניו יורק ועלתה לארץ בשנת 1972. כבר באמריקה הייתה מורה, ולימדה היסטוריה ואנגלית. לאחר שהגיעה לישראל המשיכה במקצוע, ומציינת עכשיו יובל שנים כמורה לאנגלית של בני הנוער בארץ. בכל שנות עבודתה יצאה ג'סי פעמיים בלבד לשנת שבתון – וגם אז לא לשנה מלאה, אלא לחצי שנה בכל פעם. היא סיפרה כי הרגישה צורך ביותר מזה, וממילא היא הקדישה גם את פרקי הזמן האלה ללימודים.
לדבריה, "אחת הסיבות שאני עדיין מלמדת היא שיש לי נכדים בגילים של תלמידיי, וככה יש לי שפה משותפת איתם". היא גם מודעת למחסור במורים, ונרתמה ברצון לסייע למלא את השורות. "אני מלמדת פה מ-2012 ומרגישה מחויבות ולויאליות למקצוע ולבית הספר", אמרה, "בכל שנה המשפחה והחברים אומרים לי: 'נו מה, עוד שנה?', אבל אני לא רוצה לנטוש את הסירה, וגם מאוד אוהבת ללמד".
עם זאת, גם היא מודעת לאתגרים. "הוראה זה אכן מקצוע קשה", הודתה, "אבל הסוד הוא שצריך להתאים את עצמך לתלמידים של היום. בדור הנוכחי יש תחרות גדולה יותר על תשומת הלב של התלמידים. יש להם המון גירויים. זה מאתגר אותי כי השיעורים חייבים להיות רלוונטיים, מעניינים ועם טכנולוגיה עכשווית. מדי פעם אני גם עושה איתם טיקטוק. הם אוהבים את זה וזה מחבר".
סטיוארט (סטואי) טוקר
גיל: 79
מקצוע: אנגלית
בית ספר: קריית החינוך אמי"ת המר, רחובות
הסוד להצלחה: "להסתכל בעיניים של התלמיד וככה לחדור לנשמה שלו"
סטואי טוקר מלמד אנגלית כבר 45 שנים, ותלמידיו טוענים שבהצלחה רבה, אבל הוא לא הגיע לכך במסלול רגיל.
טוקר החל את דרכו האקדמית בלימודי הסמכה לרבנות. הוא היה בין המייסדים של המושב נצר חזני, היישוב הראשון בגוש קטיף, שהוקם בשנת 1976. לא, הוא לא היה רב היישוב, אלא עבד דווקא כחקלאי וגידל בחממות עגבניות לייצוא.
לאחר כמה שנים עשה הסבה מקצועית לתחום ההוראה והחל לעבוד כמורה וכמרכז מגמת ביולוגיה בתיכון להמן בדימונה. בשנת 1995, כשיצא לשנת שבתון, התבקש לעשות הסבה לאנגלית. מאז, כבר עשרים ושבע שנים, הוא מלמד אנגלית – והיד עוד נטויה.
"בתיכון אמי"ת המר התחלתי ללמד לפני חמש שנים", הוא מספר, "לימדתי הקבצה של דוברי אנגלית וכבר בשנה השנייה הייתי מורה מן המניין. אני נהנה לעבוד במקום הזה, מגיע כל יום עם רצון לתרום ושמח להיות חלק מהצוות הנפלא".
עבודה של מורה יכולה להיות מאתגרת בהרבה מובנים: שכר, התמודדות עם התלמידים, התמודדות עם הוריהם, וגם העובדה שמדי שנה, לכאורה, אתה עושה את אותו דבר. "באמת שואלים אותי לא פעם אם לא משעמם אותי ללמד את אותו חומר כל הזמן", אומר טוקר, "התשובה הנצחית שלי הוא שאני לא מלמד את החומר, אני מלמד את התלמידים".
