1 צפייה בגלריה
ראשי קואליציית נתניהו
(צילום: אלכס קולומויסקי, הדר יואביאן , נועם מושקוביץ' דוברות הכנסת, שאול גולן)
הפילוסוף הצרפתי וולטר כתב פעם: "תחת איזו עריצות עדיף לחיות? תחת שום עריצות. אך אם אין לי ברירה אלא לבחור, אתעב פחות את העריצות של עריץ בודד מאשר זו של רבים. לעריץ בודד יש תמיד רגעים טובים, לקבוצה של עריצים לעולם אין רגעים כאלה".
מבחינת וולטר, לעריץ הבודד יש נקודות תורפה. ניתן לפנות אל תאוותו האישית ואל חולשותיו, ואם האזרח הבודד נאלץ להשפיל עצמו בפניו, הוא צריך לעשות זאת רק פעם אחת, כי העריץ הוא אדם אחד. אך לקבוצה של עריצים צריך לפנות כל פעם מחדש, להתכופף מחדש בפני כל אחד מהם, והם הרבה פחות גמישים, הרבה יותר חמורי-סבר.
עד כמה וולטר צדק ניתן לראות היום במדינת ישראל. טועים אלה הרואים בבנימין נתניהו את הסכנה העיקרית למדינה. והם טועים גם בתקוותם שנדונה להיכזב, שלפיה כשיעזוב נתניהו את החיים הפוליטיים - במוקדם או במאוחר – או אז פתאום ישתפר מצבה של המדינה. נתניהו ללא ספק משחק תפקיד מרכזי בהידרדרות החברתית והפוליטית בישראל, אבל אף אדם בודד לא יכול לדרדר כך מדינה שלמה אם היא לא סובלת מלכתחילה מבעיות יסוד חמורות.
לכן יש את כל הסיבות לחשוש מהיום שאחרי נתניהו. אז יתברר לכולם עד כמה הסכנה הזו חמורה וגדולה מכל דיקטטורה של שליט בודד. את נתניהו, כידוע, ניתן לקנות בהבטחה שלא יורשע עם קלון ושיוכל להמשיך לאמלל אותנו עוד כמה שנים (גם קצת סיגרים ושמפניה לא יזיקו), אבל את מי שיבוא במקומו לא ניתן יהיה לשחד כל כך בקלות.
ובאמת, מי יבוא במקומו של נתניהו? גם אם נזכה לכמה שנים של שקט יחסי תחת שלטון של יאיר לפיד, בני גנץ או מנהיג אחר של ה"מרכז-שמאל", בסופו של דבר, כפי שכולנו יודעים, המגמה הדמוגרפית היא בלתי ניתנת לעצירה. חלקם היחסי באוכלוסייה של החרדים והציונים-דתיים יגדל וילך. השליט הבודד שבו הם מאמינים הוא אלוהים. הוא הדיקטטור האמיתי. ומי שמייצגים אותו עלי אדמות הם קבוצה של אנשים שאף אחד מהם לא עומד בפני עצמו כדיקטטור פוטנציאלי.
אינני טוען שאנשים כמו בצלאל סמוטריץ' או איתמר בן גביר אינם מסוכנים בפני עצמם. גם אינני טוען שלהם, או לאנשים אחרים מהמחנה שלהם, אין שאיפות פוליטיות אינדיבידואליות. אבל אני כן טוען שעבור המחנה שאותו הם מייצגים, הסמכות החשובה באמת היא הסמכות האלוהית. לכן, כפי שכבר כתבתי כאן, הפשיזם הישראלי העכשווי הוא ייחודי בכך שהוא דתי במהותו. הנציגים והמנהיגים הפוליטיים שלו רואים עצמם כשליחים מטעם רעיון משיחי נשגב, וגם אם אחד מהם ישאף להיות דיקטטור בודד, הציבור שלהם לא יקבל זאת. אבל זו איננה סיבה לשמחה, אלא לדאגה עמוקה, שכן מדובר בעצם באוליגרכיה: בדיוק אותה קבוצה של עריצים שממנה כה חשש וולטר.
ד"ר נתנאל וולוךהסכנה אפילו גדולה יותר, שכן אל האוליגרכיה הזו יצטרפו בסופו של דבר שאר האלמנטים הוולגריים של הימין הישראלי היום, אלה שאולי פחות דתיים ומשיחיים, אבל אוהבים כל כך את העריץ הבודד נתניהו, וצועקים בקול "ביבי מלך ישראל", וכאשר נתניהו לא יהיה שם יותר, הם יחפשו דמות אחרת להיתלות בה, ובמקום זאת ישמחו, מבלי משים, לחבור אל אותה אוליגרכיה דתית. ההערצה הגוברת לבן גביר בקרב חלקים מתרחבים בציבור הישראלי היא סממן בדיוק לסכנה הזו. קשה לשער שבן גביר יוכל לתפוס את מקומו של נתניהו כשליט בודד, אבל כבר כיום, כחבר באוליגרכיה פשיסטית-דתית, הוא מדגים כמה כוח יש לו.
הפילוסופים היוונים העתיקים ידעו והזהירו שדמוקרטיה נדונה להידרדר לשלטון ההמון. אנחנו רואים את הסכנה הזו מתממשת היום, בחסות הרשתות החברתיות, ולא רק בישראל. אלא שאצלנו הסכנה גדולה שבעתיים בגלל החיבור שבין שלטון ההמון לאוליגרכיה הפשיסטית-הדתית. אבל היוונים העתיקים לא הכירו את הדמוקרטיה המודרנית, המשולבת עם העקרונות הנאורים של הליברליזם. רק דמוקרטיה כזו יכולה לעמוד בפני כוחות האופל ולהציל אותנו הן מדיקטטורים והן מאוליגרכיות פשיסטיות-דתיות.
- ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
