מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי עשה השבוע מעשה שאסור שאדם בתפקידו יעשה. הרמת הידיים שלו מול משבר כוח האדם בארגון היא מהלך בלתי מתקבל על הדעת. כשהשוטר מספר 1 מצהיר שקיים סיכוי שהמשטרה לא תגיע לזירות רצח או אונס, הוא לא רק משדר מסר של סלחנות לשוטרים שלא יבצעו את עבודתם - הוא גם פוגע בכושר ההרתעה של המשטרה כולה מול רוצחים, אנסים ושאר העבריינים.
הנתונים שהציג המפכ"ל לגבי משכורותיהם של השוטרים נכונים, ואין בכלל ספק בכך שהוא נדרש להתמודד עם מציאות מורכבת וקשה בתנאים לא פשוטים - אבל זוהי אינה הדרך של מפקד להתמודד עם אירוע שכזה - לא מול הפקודים שלו, ולא מול האזרחים שהאמון שלהם במשטרה הולך ופוחת, ולא מול משפחות הפשע שמזהים את חולשתם של לובשי המדים הכחולים.
לפני 20 שנה בדיוק היה זה המפכ"ל שלמה אהרונישקי שיצא נגד הכוונה לקצץ בתקציב המשטרה, ואף אמר כי "הקיצוץ יהיה פרס לפשיעה, מסר רע לנחישות ולהרתעה - הוא יאפשר לארגוני הפשיעה לפעול באין מפריע". אז היה ראש ממשלה אחר, אריאל שרון, שעם כל חסרונותיו ידע לנהל מדינה - והוא עלה מול כל צמרת המשטרה, בכנס מיוחד, ונשא שם את נאום ב"הבלי בכי ובלי נהי" שהפך לאיקוני.
צה"ל נמצא במשבר כוח אדם חמור לא פחות מזה של המשטרה, אבל הרמטכ"ל כוכבי לא היה מעז להגיד שלא יעמוד במשימות, כפי שאמר שבתאי
"אין משימה שאינה ניתנת לביצוע, ואינני מתכוון להוריד ולו בנימה את המשימות של הממשלה שאני עומד בראשה", הוא אמר להם בזעף. "באשר לתוכנית במלחמה בפשע - תפעלו באמצעים שבידכם, תפעילו את הראשים. לאורך כל דרכי הצבאית לא אמרתי 'אינני יכול לבצע את המשימה'. לא שיניתי את המשימה. הייתי מדי כמה ימים מביא את המפקדים אליי ומציג את המצב, בלי בכי ובלי נהי, וללא טענה שאי אפשר לעשות זאת".
צה"ל נמצא במשבר כוח אדם חמור לא פחות מזה של המשטרה, אבל הרמטכ"ל כוכבי לא היה מעז להגיד שלא יעמוד במשימות, כפי שאמר שבתאי. קצינים ואנשי קבע צעירים טובים עוזבים לשוק הפרטי, שמציע תנאי שכר מתגמלים יותר, ולא כולל תנאי שירות לא קלים, בסיסים מרוחקים וסגירת שבתות, שמלווים בביקורת בתקשורת על היותם אוכלי חינם וזוללי פנסיות.
רק בשנה האחרונה חל זינוק במספר המבקשים לפרוש לפני דרגת רב סרן, לפני הפנסיה המוקדמת. אבל הבעיה מתחילה כבר ב"שנת הר", שנת הקבע הראשונה: באגף כוח אדם בצה"ל מזהים עלייה ברצון של הצעירים לוותר עליה, גם במחיר קנסות, וכמובן ירידה במוטיבציה לחתימת קבע שנייה.
המצב הזה הוביל את ראש אכ"א, אלוף יניב עשור, להכריז על תוכנית חירום: הרמטכ"ל בוחן את המפקדים ביעדי כוח אדם, והם נדרשים להילחם על כל קצין עם ארגז הכלים שיש להם, שכולל שיחות על ערך השירות, המשמעות, העניין וגם ציונות. הצבא מנסה לשנות את הטיפול בפרט, לאפשר למשל יותר יציאות הביתה, ולצד זאת לשמש דוגמה אישית ולבקר יותר קצינים ביחידות קצה - הכל כדי לתמוך בהם ולנסות לייצר תמריצי חתימה לשירות.
המצב בצה"ל חמור אפילו יותר מבמשטרה, למעשה - מפני שעל פי ההסכם, השכר המשטרה חייב לעלות בכל פעם שמעלים את השכר בצבא, אך לא להפך, וכך נוצר מצב שהשכר הממוצע במשטרה גבוה מזה שבצה"ל. בשני הגופים, עם זאת, הבעיה היא בקרב המשרתים הצעירים, ולא בקרב הבכירים שזוכים לתנאים נוחים עד מאוד. וכמו במערכת החינוך, גם כאן דרושה רפורמה שתסדיר זאת, גם במחיר של קיצוץ תנאי הבכירים - שפתחו פער בלתי נסבל מהזוטרים.
אבל עד שזה יקרה, צריך לתת את הדעת על ההתבטאויות של המפכ"ל שבתאי, כמו גם בכירים נוספים שאמרו שאם המצב לא ישתפר הם יתקשו להשלים את משימותיהם. חייבים לטפל בזה, מפני שהמשבר במשטרה הוא לא רק שכר: הוא משבר פיקודי, מנהיגותי, בעיה של חוסר אמון, של חוסר גיבוי שהשוטרים מרגישים.
לא את כל האשמה צריך להפיל על המפכ"ל שבתאי - הוא הגיע לתפקיד אחרי שנים שבהן הארגון הוזנח, ואחרי שנתיים שבהן לא היה מפכ"ל בפועל. ועדיין, צריך לקוות שהוא התבלבל בחדר, ובמקום להשמיע את הדברים החמורים האלה באוזניהם של פקידי האוצר בלבד, במסגרת המאבק על התקציב, הוא אמר אותם באופן פומבי.
