בעודי עומדת ברכבת לירושלים, בקרון עמוס נושאי דגלים ושלטי מחאה, התבוננתי סביב וחיפשתי את ראשיהם של הצעירים, אותם בני 20 ומשהו, אולי סטודנטים בחופשת סמסטר או חברים בקבוצות מחאה מובחנות. אבל ראיתי רק מעטים מהם. מרבית העומדים בקרון היו בני יותר מ-40. גם בהפגנות במוצאי שבת בערים המרכזיות, וגם בצומת היישוב שבו אני גרה, שיעור הצעירים שפגשתי היה נמוך ביחס לכלל המשתתפים. אני מעריכה שאם אעביר סקר בקרב הסטודנטים שלי, גברים ונשים בשנות ה-20 הלומדים לתואר ראשון בחינוך, פחות ממחצית יציינו שלקחו חלק אקטיבי במחאה חברתית בשנתיים האחרונות מחוץ למקלדת ולרשתות החברתיות.
התמונה המצטיירת אינה חדשה. בארץ ובעולם ישנה מגמה של שחיקה בהשתתפות אזרחית וירידה באמון של צעירים במוסדות. כל מדדי ההשתתפות האזרחית מצביעים על ירידה עקבית בנוכחותם של צעירים, בדגש על הזירה הפוליטית. תחת השתתפות זו נמדדים פרמטרים כמו עד כמה הם מכירים את מבנה הממשל; עד כמה הם מביעים אמון כלפי מוסדות; עד כמה הם מעודכנים בסוגיות פוליטיות ונוקטים עמדה; באיזו מידה הם לוקחים חלק במחאות; האם הם בעלי רצון לפעול ולהשפיע בזירה הפוליטית ועד כמה הם מביעים רצון להיות פעילים ברשות המקומית או בכנסת. מציינים זאת דוחות של ה-OECD על מצב הצעירים באירופה, מסמכי מדיניות בישראל ומחקרים רבים בשדה החינוך, ממשל, מדיניות ציבורית ועוד.
מגמת השחיקה מעלה שאלות באשר ליחס הדורות הצעירים כלפי השתייכות והתמסרות קולקטיבית ואזרחית. הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מ-2015 העיד כי 80% מבני ה-24-20 אמנם הצביעו בבחירות, אך רק 19% ציינו כי הם מעורבים בחיים הציבוריים והפוליטיים. הדבר מלמד על פער בין מעורבות בסיסית והצבעה בבחירות לבין מעורבות אקטיבית למען סוגיות חברתיות.
לאותם צעירים הייתה בעבר הזדמנות למעורבות חברתית פעילה באמצעות מסגרות החינוך הבלתי פורמלי. בישראל יש תנועות נוער וארגוני נוער רבים המציעים לחברים בהם זירות להתנדבות, השפעה ומנהיגות. אנו, חוקרי החינוך, יודעים לומר כי חשיפה למטרות חברתיות והתנדבות בגילאי הנעורים תורמים למעורבותם העתידית של צעירים. כלומר, התנדבת בתיכון? היית פעילה בתנועת הנוער? כנראה שתהיי גם אזרחית מעורבת יותר בבגרותך. ניתן להבין כי התנסות בתהליכי קבלת החלטות, פתרון בעיות ברמה הקהילתית והשתתפות בעיצוב מדיניות, עשויות להגביר את השתתפותם העתידית של בני נוער כצעירים בחברה.
אני מציעה להתבונן בשינויים שעברו תנועות הנוער בישראל כהסבר אפשרי לשחיקה בנוכחותם של צעירים בהפגנות כיום. אם ב-1995, לאחר רצח רבין, ראינו את כיכר מלכי ישראל בתל אביב עמוסה בנערים ונערות במדי תנועות הנוער השונות, היום כמעט ואין נוכחות מאורגנת של גופים אלו במחאות. הדבר קשור לשינויים האידיאולוגים שעברו מסגרות החינוך, מארגונים המזוהים פוליטית ומפלגתית עם משימות ציוניות לאומיות, לזירות חברתיות ניאו-ליברליות המחנכות לערכים אוניברסליים.
ד"ר אופיר שפרצילום: מתוך האלבום הפרטיבמעבר מאידיאולוגיה מובחנת ושותפות עמוקה עם הרעיון הציוני, לערכים חברתיים כוללניים, איבדו תנועות הנוער מהעוצמה החברתית שלהן. מתוך כך, התרחקות זו הובילה לשינוי בפעילות החינוכית, המתרכזת כיום בעשייה קהילתית מקומית, במפגש השבועי בין מדריך לקבוצה ובהתנדבות למען העיר או השכונה.
ברקע התרופפות הקשר בין תנועת הנוער לאידיאולוגיה לוקאלית מובחנת, חל פיחות בהשתתפות אזרחית והזדהות עם מאבקים חברתיים. מה הקשר? כאשר החינוך מפסיק להיות פוליטי, אנחנו לא מצמיחים אזרחים פוליטיים. אם אנו רוצים לראות יותר אזרחים מעורבים בסוגיות מדיניות רחבות, ושיהיו בעלי כלים ומיומנויות להשתתפות אזרחית, עלינו להכיר בכך שהחוויה אמורה הייתה להיצרב בהם באמצעות תהליך חינוכי שנים קודם, אם אפשר כבר בבית הספר היסודי. אם לא, אז בגילאי התיכון בחברות בתנועת הנוער.
- ד"ר אופיר שפר היא ראשת התמחות חינוך בלתי פורמלי במכללה האקדמית לחינוך קיי. חוקרת את חייהם החברתיים של בני נוער וצעירים בישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
