בשעות הערב המוקדמות של 29 ביולי בשנה שעברה נסעו בני משפחת לוי, תושבי אילת, על כביש 90, בדרכם צפונה לניחום אבלים. אב המשפחה, דורון לוי, נהג ברכב; לצידו ישבה אשתו, מיטל; ומאחור ישבו הילדים, מעיין החיילת ונהוראי שהיה אז בן שבע.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ואז זה קרה. "בין צוקים למושב פארן, ראינו את המוות בעיניים", משחזרת מיטל. "נהגת רכב שירדה עם בעלה לאילת, סטתה לנתיב הנגדי ונכנסה בנו בדלת מאחור. בעלי הספיק להסיט את ההגה ימינה כדי שלא תהיה תאונה חזיתית, ואז כל האוטו שלנו הסתובב ועפנו מהנתיב שלנו - לנתיב שלה. באותו רגע הגיח רכב עם חיילים, שנכנס בנו והעיף אותנו לחולות. הרכב שלהם נעצר אחרי כמה מאות מטרים וגם הלך קפוט, והרכב של נהגת התאונה התהפך ופגע ברכב נוסף". בעלה של הנהגת נהרג, מיטל ובעלה נפצעו בינוני. "צעקתי לילדים שלי: 'תברחו מהאוטו', כי פחדתי שהוא יעלה באש. מעיין שיחררה את נהוראי מהחגורה והם יצאו, ואותנו חילצו מיחידה 669. פינו את כולנו במסוקים, עשרה פצועים בדרגות שונות".
איך אתם מתמודדים מאז?
"עשרה חודשים אחרי התאונה, וכולנו עדיין מטופלים. הרופאים אמרו שניצלנו בנס ושנתפלל 'הגומל'. יש לי קרע בברך וסדק בעמוד השדרה, בעלי על כיסא גלגלים, כי נפגעו לו הברכיים ועמוד השדרה, יש לו גם בקע בבטן והוא צריך לעבור ניתוח. למעיין יש פריצת דיסק ונימול ברגליים, ונהוראי בפוסט־טראומה, התקפי בכי, סיוטים בלילות. כולנו ככה. אני ישנה עם התמונות הקשות האלה מול העיניים וקמה איתן".
למי מופנה הכעס שלכם?
"גם למדינה, לממשלה שלא מטפלת בכביש המסוכן הזה, שהוא חד־נתיבי ובלי גדר הפרדה. היינו משפחה מלוכדת, ובבת אחת כל שמחת החיים שלנו נעלמה. כל אחד מאיתנו עסוק מאז בטראומה שלו".
כביש 90 הוא אולי הכביש הארוך ביותר במדינה - 478.7 ק"מ ממטולה עד אילת – אבל המקטע הדרומי שלו הוא גם אחד המסוכנים בה. הנתונים כואבים: רק ב־170 הק"מ שבין צומת הערבה לאילת, נהרגו בשני העשורים האחרונים 81 איש ואישה.
מתחילת 2022 התרחשו בחלק הדרומי של כביש 90 שבע תאונות, מתוכן שלוש קטלניות עם שישה הרוגים - כולן תאונות חזיתיות - ועוד שתי תאונות קשות עם חמישה פצועים. אחת מהן הייתה בשבת לפני כשבועיים, ובה נהרגו סמוך לגשר פארן ארבעה אנשים, ביניהם ילד בן ארבע ונערה בת 16. זה עוד לפני שבעונת התיירות הבוערת – יולי־אוגוסט – עולות על הכביש המסוכן הזה אלפי משפחות שנוסעות לנופש באילת, או שבות ממנה צפונה. הנתונים המדממים הללו הם גם לפני שסופרים את ה"תאונות הקלות", שלא אחת מסתיימות בפציעות שמחרבות משפחות ובנזק כלכלי עצום. לפי דוח מחקר של הכנסת, 61 אחוז מהתאונות המוגדרות "קלות" בכביש 90 מתרחשות ב־60 הק"מ האחרונים לפני אילת. כמעט כל ממשלה וכל שר תחבורה בעשורים האחרונים – כולל הנוכחית – הבטיחו לשפר, לתקן, להרחיב, לתמרר, לרמזר – ואז שוב מגיע הקיץ, ושוב הכביש גובה מחיר דמים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
השבוע יצאנו למסע בין כ־200 הק"מ של כביש 90 דרום. כמעט מיד התברר לנו כי עוד נתיב, תאורה או שיפור תשתיות אמנם קריטיים ויסייעו מאוד, אבל זהו רק קצה קרחון. כביש 90, עורק החיים המרכזי של הדרום, סובל גם הוא מהחולי שמאפיין חלקים נרחבים מאזור הדרום: היעדר משילות. לכן, יכול להיות שתחזרו מאילת בלילה, ורוב הדרך כבר עברה בשלום, אבל באזור מגילות תגלו שנקלעתם לתחרות פורעת חוק ומפחידה של פלסטינים שדוהרים על רכבים משופרים. אולי תיסעו דרומה ואיפשהו תגיח מולכם משאית, עם נהג שכבר 15 שעות ברציפות על הכביש, מטען חורג בהרבה מהמאושר ואפס זמן ללחוץ על הבלמים. ויכול להיות גם שתחלפו ליד שלט שמכריז כי מקטע כזה או אחר עובר שיפוץ, אבל הקבלן, שנתקל בכנופיות הפרוטקשן המקומיות האלימות, כבר מתחרט על הרגע שבו קיבל את המיזם. מי ייקח על עצמו לתקן את כל זה? נכון לעכשיו, לא ברור. מה שבטוח הוא שהקיץ כבר כאן, וכרגע לעלות על כביש 90 זה לעלות על סוג של רולטה רוסית קטלנית שבה כולנו מפסידים.
המסע שלנו במקטע הדרומי של כביש 90 מתחיל ב־40 הקילומטרים הצפוניים יותר, בין צומת הלידו למצוקי דרגות. השטח הזה שייך ברובו למועצה המקומית מגילות. אם תיסעו כאן בשעות היום, תיתקלו בכל החולאים הרגילים של הכביש – נתיבים צרים, משאיות איטיות וכו'. אבל בלילות, הסיפור כאן אחר לגמרי. "זה קורה גם במהלך השבוע, אבל בעיקר בימי חמישי או שישי בלילה", מספר ראש מועצת מגילות אריה כהן. "בשעות אחת־שתיים בלילה יש פה מלא תנועה, בכביש 90. אבל אז, מגיעים לפה פלסטינים ממזרח ירושלים ומרחבי הגדה, ועושים פה תחרויות לא חוקיות של אופנועים ומרוצי מכוניות משופרות".
איך זה נראה?
"הם מתחרים על שני הנתיבים של הכביש, הלוך וחזור: מסמנים קו, יוצאים ל'רייס' ועושים סיבוב. מסביב מתקהלים פה צופים בצידי הדרכים, שותים אלכוהול ושמים מוזיקה בפול ווליום. זה קורה ממצוקי הדרגות, שלושה־ארבעה ק"מ צפונה. אם אדם נוסע שם בשישי בלילה ונתקל בהם, זו בעיה. אנשים שבאים לנפוש בסופ"ש במלונות ים המלח או יוצאים מהאזור חזרה למרכז, מפחדים מהם. גם האנשים שלנו פוחדים לצאת מהבית, כי זה בלתי אפשרי".
הם גם מעורבים בתאונות?
"ברור. רק לפני חודש היה פה אופנוען ממזרח ירושלים, שבמהלך המרוץ נסע על גלגל אחד במהירות וניסה לעקוף ג'יפ שבדיוק אותת שמאלה. הוא התנגש בו ונהרג במקום. יש פה כל הזמן תאונות קשות וגם קטלניות, אבל אם מעורבים בהן 'רק' פלסטינים המשטרה שלנו לא סופרת אותן במניין הרשמי. אנחנו מחזקים את ידי גורמי האכיפה בפעולותיהם, אבל קוראים פה להגברה משמעותית של פעולות אלה לצורך חיזוק המשילות בצפון ים המלח".
רפ"ק דני לוי, סגן ראש אגף התנועה במחוז ש"י: "אלו לא רק בריונים מהרשות הפלסטינית וממזרח ירושלים, אלא גם תושבים מאזור המרכז, שבאים לכאן על בסיס קבוע כל סופ"ש ונוהגים בצורה פרועה. תפסנו לאחרונה נהג שנסע על מהירות מופרזת של 204 קמ"ש, בכביש שמותר לנסוע בו 90 קמ"ש. אלו החבר'ה שנוסעים ברכבים המשופרים, מוסיפים למנוע של הרכב חלקים מיוחדים וצמיגים יותר רחבים, ומשפרים לו את המהירות ואת העוצמה. כמובן שזה לא חוקי ומסוכן. הם לוקחים קטע כביש, בודקים בווייז שאין משטרה, ונוסעים עליו בפראות".
מי שיחצה את אזור המרוצים בשלום וימשיך באותו לילה מעט דרומה, ייתקל בבעיה נוספת: "בכביש הזה באזור שלנו, יש עיקולים חדים מאוד, במיוחד באזור עינות צוקים", אומר כהן. "הכביש מאוד צר ומאוד חשוך, אין תאורה ואין שוליים. אמנם הציבו בחלקו מעקות בטיחות ומפרצונים, אבל יש קטעים ארוכים בלי. זה פחד אלוהים לנהוג שם! יש פה גם תופעה של בעלי חיים שחוצים את הכביש - צבועים, שועלים, חזירי בר - וגורמים לתאונות. לפני שנתיים הייתה פה תאונה לבחור עם גמל. הוא נפצע ובנס לא נהרג, וזה רק בגלל שאין שם תאורה".
אריה כהן: "זה קורה במצוקי דרגות גם במהלך השבוע, אבל בעיקר בימי חמישי או שישי בלילה. מגיעים לפה פלסטינים ממזרח ירושלים ומרחבי הגדה, ועושים תחרויות לא חוקיות של אופנועים ומרוצי מכוניות משופרות. הם מתחרים על שני הנתיבים של הכביש, הלוך וחזור: מסמנים קו, יוצאים ל'רייס' ועושים סיבוב. מסביב מתקהלים פה צופים בצידי הדרכים, שותים אלכוהול ושמים מוזיקה בפול ווליום. פחד"
רפ"ק לוי: "התשתיות בכביש הזה לקויות מלכתחילה. הציר של 40 הק"מ האלה הוא כביש נתיבי (כלומר, נתיב אחד כל כיוון – ש"מ), שכמעט כולו קו הפרדה רצוף, ויש אוטובוסים ומשאיות שמאטים את קצב התנועה. זה גורם לנהגים לצאת לעקיפות מסוכנות, אבל אין שוליים ואין איפה לעצור. בחמש השנים האחרונות היו לנו שם 32 תאונות, מתוכן שש תאונות קשות, והיתר תאונות קלות. למזלנו, לא היו תאונות קטלניות".
הלאה. חצינו בשלום את הקטע הזה של הכביש, והגענו למצוקי דרגות. מכאן, עד בית הערבה, מעט יותר מ־30 ק"מ, אנחנו נוסעים בשטחה של המועצה האזורית תמר. כל מי שבדרכו למצדה, מלונות ים המלח, מפעלי ים המלח או אזור התעשייה רותם, יעבור כאן. מסה מטורפת של רכבים, חלקם כבדים. "מדובר בכביש שנבנה בשנות ה־50, וחוץ מפחחות, צבע, בוטוקס וניתוחים פלסטיים, הוא לא השתנה ולא עבר התאמה לקלוט כזאת מסה של כלים שנוסעים עליו", אומר ניר ונגר, ראש המועצה. גם האזור הזה סובל, כמובן, מתאונות, אבל מתופעה נוספת. ונגר: "בקטע הכביש שלנו יש יחסית יותר אירועי טבע מתאונות. כל הסיפור של הבולענים, ההצפות, השיטפונות והידרדרות הסלעים. אנחנו מנותקים 15־20 יום בשנה בגלל השיטפונות. אין גישורים על כל הנחלים, ועקב ירידת מפלס ים המלח והיווצרות בולענים, הנחלים יותר עמוקים. כל זרימה של נחל בחורף גורמת פה להצפות של אזורים שלמים על כביש 90. במדינת ישראל 2022, יש תושבים שמנותקים במשך 40 שעות ברציפות, בלי יכולת לצאת מהבתים או להיכנס אליהם. לפעמים מפנים אותם במסוקים. אני אישית חילצתי נהג שנתקע בשיטפון בשנה שעברה והמים איימו לסחוף אותו".
6 צפייה בגלריה
''בודקים בוויז שאין משטרה ונוסעים בפראות''. תיעוד של מרוצים בלתי חוקיים באזור מגילות
(צילום: צילום מסך)
השיטפונות האלו – צריך לזכור – מתרחשים לא רק בחורף, ובכל מקרה, כביש 90 דרום אינו משמש כמובן רק לתיירים, אלא מהווה ציר מרכזי עבור כל הישראלים שעובדים וחיים שם. לפעמים, מספר ונגר, הסיפורים ממש הזויים. "לפני כחמש שנים היה לנו 'מבצע סבתא' (על שם סרט הקאלט – ש"מ): חברת אחד היישובים נפטרה בבית החולים, ואמבולנס של חברה קדישא הוביל אותה לקבורה ביישוב. רק שבדיוק אז היה שיטפון, והאמבולנס של חברה קדישא נתקע".
מה עשיתם?
"לקחתי קומנדקר של יחידת החילוץ, עם ארון עץ, פטיש ומסמרים. חברנו לאמבולנס הכחול העברנו את הנפטרת לארון, ואני, עם פטיש ומסמרים סגרתי אותו, שלא תיפול חלילה. וככה הגענו לבית העלמין".
מה לגבי תאונות דרכים?
"היו באזור שלנו עשרות, אם לא מאות, תאונות, קשות וקלות. כשאדם שרוצה לנפוש מגיע לפה ונתקל בנהגים פרועים וחסרי סבלנות, שמבצעים עקיפות על קו לבן רציף ומסכנים את הנוסעים בדרך, זאת לא חוויה תיירותית עבורו. וזה נכון גם לגבי כלל התושבים שגרים פה, שתחושת חוסר הביטחון משפיעה להם על החיים".
נמשיך דרומה. עכשיו מגיע מקטע ארוך, כ־170 ק"מ, מבית הערבה ועד לפני הכניסה לאילת, שבו מתרחשות מרבית התאונות בציר הזה. מאיר צור, ראש המועצה האזורית הערבה התיכונה, מכיר את הכביש הזה כמו את כף ידו. והוא מרגיש שלאחרונה, המצב הולך ומידרדר. "כמעט כל יום יש תאונה על הכביש, ופעם בשבוע תאונה קשה".
מה גרם להחמרת המצב?
"יש כמה סיבות. מצד אחד, הקורונה וסגירת היציאה מישראל לחו"ל, הגדילה את התיירות המקומית בעשרות אחוזים. מצד שני, סגירת שדה דב בתל־אביב הביאה לכך שיותר אנשים נוסעים לאילת ברכבים פרטיים. גם העתקת נמל התעופה מאילת לרמון החמירה את המצב. תוסיפי לכך את העובדה שבגלל עומסים בנמלי חיפה ואשדוד הרבה חברות מעדיפות לפרוק את הסחורה שלהם בנמל אילת, ולשנע אותה על כביש 90 למרכז הארץ. זה גורם לעומסים מטורפים על הכביש, שלא מסוגל להכיל אותם".
גם המקטע הזה סובל מנתיבים צרים, חוסר תאורה ושאר תחלואי הכביש. אבל כאן, יש גם סכנה נוספת: יכול להיות שאם חלילה תיקלעו לתאונה, לא תוכלו אפילו לקרוא לעזרה. "אין קליטה סלולרית בהרבה מקומות", אומר צור. "אם יש תאונה, לא תמיד אפשר לדווח. עד לאחרונה גם לא היה לנו מד"א 24 שעות, וגם עכשיו, יש לנו נט"ן (ניידת טיפול נמרץ) אחת על כל ה־170 ק"מ. לוקח 15־20 דקות לאמבולנס להגיע, שזה אבסורד".
מה אתה מציע?
"אין המצאות ואין קסמים. עייפנו מברבורים ומסיפורים. הדבר היחיד שניתן וצריך לעשות זה להתחיל בתכנון ובביצוע מיידיים של סלילת הכביש והפיכתו לדו־מסלולי. ועד אז, להפחית את מהירות הנסיעה בכביש מ־90 ל־70 קמ"ש".
לפני כחודשיים נהרגה בכביש תמי בראל ז"ל, תושבת חצבה בת 65, בתאונה חזיתית עם משאית. מותה זיעזע את התושבים, שמיהרו להקים מטה מאבק להרחבת הכביש. "תמי הייתה ממקימי המושב, הגננת שלנו ושל הילדים שלנו", מספר יונתן נריסנה, יו"ר מטה המאבק. "הכירו אותה בכל האזור. היא שכלה את בעלה חודשיים קודם ובעצמה החלימה ממחלה קשה, וזה היה סיפור שניער אותנו. תמי נסעה דרומה, ובאזור עין יהב, משאית התנגשה בה חזיתית והעיפה אותה אחורה על רכב שהיו בו אמא וארבעה ילדים".
"אמא שלי ישבה בבוקר עם חברות, ואז יצאה מהבית לפגישה - ובשניות זה קרה", מספר ניר, בנה של תמי. "וזה העניין של כביש הערבה. עבור התושבים, מדובר בכביש היחיד לצאת מהבית. אין אופציה אחרת. וזה כביש מסוכן, שלא סולח ואין בו מקום לטעויות. הלכתי לראות את מקום התאונה: זה כביש פתוח לגמרי, מקווקו, לא עם פס לבן. אמא שלי בחיים לא עקפה, גם לא בתור לסופר. היא הייתה נהגת מאוד זהירה. אני מדמיין בראש שלי את הבהלה שלה, כשהיא רואה את משאית בשנייה הזאת. זה היה מיידי לגמרי, לא היה לה סיכוי".
מה יכול היה למנוע את התאונה?
אם הייתה גדר הפרדה, או כביש דו־מסלולי, האוטו שלה מקסימום היה נתקע במעקה. לא היה קורה לה כלום".
ניר, בנה של תמי בראל ז"ל: "אמא שלי ישבה בבוקר עם חברות, יצאה מהבית לפגישה - ובשניות זה קרה. זה כביש מסוכן שלא סולח ואין בו מקום לטעויות. אמא שלי בחיים לא עקפה, גם לא בתור לסופר. היא הייתה נהגת מאוד זהירה. אני מדמיין בראש שלי את הבהלה שלה, כשהיא רואה את משאית בשנייה הזאת. זה היה מיידי לגמרי, לא היה לה סיכוי"
נרסינה: "לכל יישוב כאן יש צומת, אבל אין נתיבי השתלבות, ובחלקם יש נתיבי האצה מאוד קצרים. אין רמזורים, ובמקומם יש המון תמרורים, שמסתירים את שדה הראייה וצריך לגלוש לתוך הכביש. הולכי רגל צריכים לחצות את הכביש כדי להגיע לתחנת האוטובוס, אבל אין מעבר חציה ואין רמזור. אז תחשבי על אמא עם ילדים, או נערים שממהרים לאוטובוס על הכביש המסוכן הזה, כולל בסיס של חיילים בעין יהב, שכל פעם רצים על הכביש כדי לחצות לתחנה.
"יש גם בית ספר יסודי אזורי לכל הילדים, ביישוב ספיר. זה אומר עשרה אוטובוסים, שנוסעים הלוך ושוב, וצריכים להשתלב בכביש. הנהגים כועסים ומתוסכלים. נוסע מולו רכב פרטי שלא מכיר את הכביש ומסיט את האוטובוס לשוליים. וזה קורה כל יום".
אנחנו כבר הולכים ומתקרבים לאילת. לנמרוד שבקה יש חברת שליחויות, והוא מתרוצץ בכביש הערבה לפחות פעמיים ביום. "אנשים מבחוץ חושבים שכביש הערבה זה משחק ילדים", הוא אומר. "אבל נסי לרדת לשוליים בין צוקים לפארן, יש שם שיפוע חזק ומי שיש לו שם פנצ'ר, שיתחיל להתפלל. פחד אלוהים. משנת 2000 הייתי עד ללפחות עשר תאונות. הגדרה של 'תאונה קלה' אצלנו זה שהרכב טוטאלוס, וכולם עם לסת שמוטה: איך הנהג נשאר בחיים. כביש הערבה הוא לא כביש פוליטי. אוכל את כולם: ימנים ושמאלנים, חרדים וחילונים, ערבים ויהודים, כולם נטחנים על הבלנדר שלו. אבל ברמה שלו זאת אמורה להיות דרך חקלאית, לא כביש".
שבקה ממש חי על האספלט הצר הזה, ומבין מניסיון את הדינמיקה שגורמת לכל כך הרבה תאונות בו. "כשיש לך טור של קילומטרים בגלל משאית ששוקלת 100 טונה ונוסעת 90 קמ"ש, אז משאית אחריה תיסע 80 קמ"ש, כדי לא להתנגש בה, ואני מאחוריה נוסע 79 קמ"ש וזה מאחורי 75 קמ"ש, והאחרון בטור כבר עומד ורואה את הווייז מרים לו את הזמן עד שיגיע לאילת. חם בחוץ, 45 מעלות, ויש אדים על הכביש, מבשלים את הנהג, והאישה והילדים מאחורה אוכלים לו את הראש - ומתוך זה הוא יוצא לעקיפה מסוכנת. אם מדווחים למשטרה על פקק, היא צריכה להוריד את הגורם המעכב מהכביש. כי אם אני אעיר לנהג משאית, אחטוף מכות".
ועם כל המתח הזה, שנצבר לאורך קילומטרים של אספלט לוהט, כדאי היה שיהיו בדרך גם נקודות התרעננות. ובכן, יש כזו; הפונדק המפורסם של שמעון "כושי" רימון, 101 ק"מ לפני אילת. רק שגם שם יש תאונות. "אין לנו תאורה ציבורית, 800 מטר כביש אלינו בלי תאורה", מספר רימון. "יש לנו פה מקטע כביש משובש, שכמעט כל יום מתרחשת בו תאונה".
מדוע?
"ביציאה מהפונדק בשוליים יש מעין בורות, ומי שעוצר בפונדק ורוצה לעלות חזרה לכביש, לא מעריך נכון ומחליק שם לתעלות. עשרות אנשים ביום עוצרים אצלי להתרעננות. פניתי מספר פעמים למשרד התחבורה, ביקשתי שישלחו לפה אדם שמבין בכבישים, כי יש לנו פה בעיה אמיתית, אבל אין עם מי לדבר. ולא רק שהכביש לא דו־מסלולי, הם סגרו אצלי את הכניסה מאילת".
למה הכוונה?
"לפני חמש שנים שמו לי פס לבן לכל אורך הכביש שליד הפונדק. מי שיצא מאילת לכיוון צפון ורוצה לעצור להתרענן או להיכנס לשירותים ציבוריים, צריך להמשיך עוד כמה ק"מ, ואז לעשות פרסה על הכביש המסוכן. מי שבא אליי מאילת וחוצה שמאלה על הפס הלבן חוטף 500 שקלים קנס. אז מה אתם רוצים, שלא ייכנסו לתחנת ההתרעננות היחידה פה?"
הגענו סוף־סוף לאילת. גם לתושבי העיר נמאס מהמצב, והם יצאו לפני חודש בקמפיין משלהם להרחבת הכביש שמוביל לעירם. "אנחנו בלי נמל תעופה, בלי רכבת, בלי כביש מוסדר", אומרת רונית זילברשטיין, פעילה חברתית ובעלת אתר החדשות המקומי "רד סי". "35 שנה אני נוהגת על כביש 90, ולא קרה שלא ירדתי לפחות פעמיים לשוליים הצרים כדי להימנע מתאונה. אומרים לנו לא לעקוף, לנסוע לאט, להזדחל בטור רכבים אחרי הסמיטריילרים. ואת יודעת איך כל זה מרגיש?"
איך?
"שאנחנו אזרחים סוג ז'"
אילת היא לא סוף המסע בעקבות כביש הדמים. יש עוד כמה בעיות שמשותפות לכל מקטעי 90 דרום, מלבד התשתיות הרעועות ובעיות האכיפה.
אחת מהן היא בעיית הפרוטקשן – ‘סחיטת דמי חסות’ בלשון המשטרה – שתפסה אחיזה לאורך חלקים לא קטנים מדרום הארץ. בדרך כלל כנופיות הפרוטקשן פועלות כנגד בעלי עסקים, חקלאים או חברות לבניית מגורים, כשהדפוס לרוב דומה: בחור צעיר – לעיתים קרובות בן הפזורה הבדואית – יציע לבעל העסק "שמירה". אם יסורב, יתחילו חבלות או גניבות שיטתיות, עד שהנסחט יסכים. על פי עדויות שהגיעו לידינו, לחצים דומים הופעלו על קבלני תשתיות שעסקו במיזמים שונים לאורך כביש 90. הקבלנים עימם שוחחנו חוששים – מטבע הדברים – להיחשף. אחד מהם, שזכה במכרז במקום מרכזי לאורך כביש 90, קיבל פנייה כבר יום למחרת הצבת השלט שהכריז על העבודות. "לא התאים להם, או שניסו להבהיל או להלחיץ אותי, וכבר למחרת גנבו לי את הציוד ההנדסי", הוא מספר.
מי זה "להם"?
"בדואים שגרים בסביבה ומשליטים טרור באזור. בא אליי מישהו מהחמולה שלהם למחרת, בתמימות עאלק, והציע לי 'שירותי שמירה'. מאחר שאני לא חדש בתחום, הבנתי ישר שאין לי ברירה, ואם אני רוצה לסיים את הפרויקט הזה בשקט, אני צריך להסכים ולשלם לו. כמובן שזאת עבודה בעיניים ולא הייתה שם בפועל שום שמירה. אבל אין ברירה, כי אי־אפשר לקחת אחרי העבודה את הציוד הכבד הביתה".
קבלן אחר מספר, כי כששמע שיש תוכניות לבנות פרויקט גדול על כביש 90, הוא התלהב, אבל חבריו ציננו אותו מיד. "הבנתי מחברים שעבדו באזור שדורשים שם פרוטקשן במסווה של שירותי שמירה, ושאם אתה מסרב, שורפים לך ציוד הנדסי, אז כמובן שנבהלתי. להגיד לך שזה לא מפחיד? מצד שני, לא רציתי להפסיד את הפרויקט, אז השיקול הזה גבר".
ושילמת בסוף?
"אלו אנשים מסוכנים, ולא שווה בשביל עשרת אלפים שקלים לערב את המשטרה".
קבלן שעסק בעבודות תשתית בכביש 90: "בדואים שגרים בסביבה ומשליטים טרור באזור גנבו לי את הציוד ההנדסי. למחרת בא אליי מישהו מהחמולה שלהם, בתמימות עאלק, והציע לי 'שירותי שמירה'. הבנתי ישר שאם אני רוצה לסיים את הפרויקט הזה בשקט, אני צריך לשלם לו. כמובן שזאת עבודה בעיניים ולא הייתה שם בפועל שום שמירה. אבל אין ברירה"
מקור בחברת נתיבי ישראל אומר: "קחי בחשבון שאין פרויקט תשתיות בדרום שלא לוקחים עליו פרוטקשן. הקבלנים כבר לא מתרגשים מזה, ומחשבים את זה כהוצאה של 'שרותי שמירה', בתוך ההצעה שלהם למכרז".
מה יקרה ביום שבו ייצא סוף־סוף מכרז לסלילת נתיב דו־כיווני לכל אורך כביש 90? אחת מן השתיים: או שהמשטרה תצטרך לאבטח 24/7 את המקומות והעבודות ולחקור לעומק כל חשד לפרוטקשן; או שקבלנים ישלמו, ויגלגלו את המחיר על הציבור. עכשיו נסו להמר מה משתי האופציות ריאלית יותר בישראל 2022.
בעיה נוספת, שחוזרת וצצה לאורך כל השיחות שלנו עם האנשים שנוסעים, חיים ונושמים את דרום כביש 90, היא המובילים הכבדים. הרבה מאוד אצבעות מאשימות נשלחות לעבר נהגי המשאיות. מבחינת רבים מהם, שלא בצדק. "אנחנו חוטפים את כל הצעקות תמיד, ואנשים שוכחים שכמעט 100 אחוז מהמטענים בארץ מובלים במשאיות. זאת העבודה שלנו, ואם נשבות יום אחד, המשק יהיה משותק", אומר אליצור בר נתן, סמנכ"ל תעבורה אחזקות, החברה המובילה את המכוניות מנמל אילת לרחבי ישראל. "הגודל הפיזי של המשאית מבהיל, המהירות שלה מוגבלת ל־80־90 קמ"ש, וזה מרגיז את הנהגים שלא נוהגים לפי החוק ועוקפים. זה פשע שלא הרחיבו את הכביש. אבל נהג משאית שרואה רכב שמנסה לעקוף אותו והוא עמוס במכוניות - אין לו לאן לברוח, והוא יכול רק להשתתף בצערו של הנהג.
"צריך גם לזכור שלנהגי המשאיות יש מגביל מהירות והוא לא נוסע להנאתו לאילת. הכל פה הפוך על הראש: אם רוצים שנהגים ייסעו מהר יותר, מזמן היו צריכים לעשות יותר נתיבים. ועוד משהו: לעשות חניוני התרעננות. יש עשרות אלפי משאיות, נהג נוסע 12־14 שעות ביום, כל הדרך עד אילת אין מקום להתרעננות. איפה הוא יעמוד?"
חלק מהאנשים שעימם שוחחנו לצורך הכתבה, הציעו שיהיו "חלונות" זמן שבהם יהיה מותר למשאיות לנסוע על הכביש, בעיקר בלילה. "אם זה יקרה - אפשר לסגור את הענף", פוסק בר נתן. "גם ככה יש מחסור גדול בנהגים, וגם ככה זו עבודה קשה. אם יגבילו את הנהגים, אף אחד לא ירצה לעבוד".
מה לגבי נסיעה בלילה?
"נוסעים גם בלילה. הבעיה היא שרק חלק קטן מהלקוחות מוכן לקבל סחורה בלילה".
אם לנהגים של ציי ההובלה הגדולים והמסודרים עוד יש אבא ואמא ומי שדואג לפקח על שעות המנוחה, העבודה ומשקלי ההובלה, עדיין לא חסרים על כביש 90 נהגים פורעי חוק. "לנהג משאית אסור להעמיס מעבר למשקל המותר", מסביר יו"ר מועצת המובילים והמסיעים בישראל, גבי בן הרוש. "מה שהעבריינים עושים, זה במקום להעביר מאילת לתל־אביב 20 טונה סחורה בחמש נסיעות, הם מעמיסים חמש טונות בארבע נסיעות, וככה חוסכים נסיעה. לנהג משאית גם אסור לעבוד מעל 12־14 שעות ביום, ולא כולם מקפידים על כך. החוק מחייב את נהגי האוטובוסים והמשאיות לעצור במהלך ארבע שעות לפחות לחצי שעה, אך אפשרות זו לא קיימת בכביש 90, כי אין נקודות התרעננות והשוליים צרים ולא תקניים".
אז מה עשיתם כדי לתקן את המצב?
"לפני תשע שנים עתרנו לבג"ץ בדרישה לדאוג למפרצי חניה ושוליים רחבים. התבקשנו למשוך את העתירה, לאחר שהמדינה התחייבה שתוך שלושה חודשים הנושא יהפוך לפרויקט לאומי, שיקבל עדיפות, ויכלול תכנון חניונים ושוליים רחבים".
ומה עם זה?
"כלום לא קרה".
בינתיים, העבריינות חוגגת. רפ"ק דני לוי: "מאזור צומת הלידו ודרומה, תפסנו נהגי משאיות שהובילו מטען חריג, נהגים עם רישיון נהג שלא תואם את סוג הרכב, ונהג עייף שנרדם על ההגה מעבר לשעות העבודה שמותרות לו בחוק. יש במגזר משאיות ישנות, עם טכוגרף אישי (טכוגרף הוא מכשיר חובה במשאיות, אשר מתעד את המהירות, המרחק והזמן שהנהג נוסע – ש"מ). הנהג עובד מעל 12־14 שעות, ומצליב טכוגרף עם משאית אחרת. כשהוא לוקח את הטכוגרף איתו, זה מתאפס, וככה הם מרמים את השוטר שעוצר אותם.
"ראינו הכל. נהג שנוסע ברישיון שמותר לו להוביל 12 טונה והוביל בפועל 34־36 טונה. יש נהגים שנוסעים עם מטענים לא מעוגנים שיכולים להשתחרר להם באמצע הנסיעה, נהג שמוביל חצץ לא מכוסה והכל עף על שמשות הנהגים מאחורה. הכל".
בינתיים, תוך כדי העבודה על הכתבה, ובעקבות גל התאונות האחרונות שאירע בכביש, הזדרזה שרת התחבורה מרב מיכאלי להכריז כי כל כביש הערבה ישופץ. "יחד עם שר האוצר אביגדור ליברמן החלטנו לשדרג את כל 120 הקילומטרים של כביש הערבה", הודיעה מיכאלי, "הגיע הזמן שזה יקרה". אלא שלא ברור מתי הכל יקרה, מאיזה תקציב בדיוק, והאם הממשלה הנוכחית בכלל תשרוד עד שהשלט הראשון שמכריז על עבודות בכביש יוקם. בדרום, על כל פנים, כבר שבעים מהבטחות כאלו. "התוכנית, אם בכלל תתבצע, תארך עוד שנים רבות, ואנחנו דורשים תוכנית מזורזת וביצוע מיידי", אומר יונתן נריסנה. "עד שלא נראה את הדחפורים עובדים על כביש 90 ומרחיבים אותו, לא נניח למאבק. כל יום בכביש האדום הזה, מסוכן לחיי אדם, לחיי ילדינו, למטיילים, לחיילי צה"ל ולנהגי משאיות ואוטובוסים. הפשע הזה והפקרת חיי אדם ירשמו על שמה של הממשלה הזו. אנו דורשים מעשים מיידיים - לא דיבורים".
