על כישלון הבדיקות הסרולוגיות נשפכו מספיק מילים. ראוי לומר את המובן מאליו – טוב שהממשלה מנסה שיטות חדשות, רוצה לבצע בדיקות, מוכנה לפטור ילדים מחלימים מבידוד וכך לחסוך להם ולכולנו ימי בית ספר אבודים.
אחרי המובן מאליו, נותר מבצע יקר ומיותר שבבסיסו הסתתרה הנחה שהושמעה שוב ושוב מתחילת המגפה בישראל, כאילו מסתובבים בינינו מיליוני מחלימים שלא ידענו עליהם, ולכן ישראל קרובה לחסינות עדר המבוססת על הדבקה המונית. המיתוס הזה, שיש לו כל מיני גרסאות (חסינות עדר בבני ברק!) החל להתפשט כבר באפריל 2020, ומדי פעם קיבל לו חיים משלו.
מי שנהגו לדחוף את המיתוס הזה בעקביות הם ממעיטי המגפה למיניהם. בניגוד לטקטיקה שהציעו מומחי ארגון הבריאות העולמי – דיכוי ומניעת הדבקה והמתנה לחיסון מהיר – הם רצו בשחרור מהיר, התפשטות של הנגיף, חולי נרחב וכך לשיטתם הגעה לחסינות עדר מהירה. כלי מרכזי בטיעון של חלקם היה האמונה המאגית במחלימים שפספסנו. אגב, זו תחושה אינטואיטיבית למדי: כולנו חשים, או רוצים לחוש, שהמחלה עברה אותנו בלי שהרגשנו. "אני בטוח שכבר חליתי" הוא משפט שרופאי משפחה רבים מאוד שמעו השנה.
המומחים דחו את האינטואיציות האלה. הם הביטו במספר פשוט – שיעור הבדיקות למיליון שבוצעו בישראל מתחילת המגפה. הוא מהגבוהים בעולם. רק בשבועות האחרונים בודקים יותר מאחוז מהאוכלוסייה, כל יום. לא סביר שנפספס הרבה תחלואה. זה לא עזר. משרד החינוך התמקד כולו באויב הגדול – לדידו אלה הם הבידודים – והעיניים של הפוליטיקאים נדלקו. הם יודיעו לשליש מהילדים, אולי יותר, שהם כבר נדבקו ולכן פטורים ומשוחררים מבידודים. הציבור יהיה מאושר.
כמעט כרגיל, התברר שהמומחים צדקו. אלה שאמרו שאין תחלואה סמויה כי אנחנו בודקים המון, ואלה שאמרו שאולי הייתה תחלואה כזו, אבל ממילא הבדיקות המדוברת בוחנות נוגדנים ולאלה יש זמן מחצית חיים. הם דועכים טבעית. התברר שבערים חרדיות מדובר אולי על 15%. ובערים חילוניות, אחוזים ספורים בלבד. המבצע הפך בעיקר לחממת הדבקה ועצבנות להורים ובוטל השבוע.
בעיה אחרת ומסוכנת יותר היא שלבדיקות היה שיעור של בדיקות כוזבות חיוביות. ובמילים אחרות: הורים ביישובים שבהם לא הייתה כל כך הרבה תחלואה וקיבלו תוצאה שבתם או בנם הם מחלימים, כדאי שלא יסתמכו עליה. יש סיכוי טוב למדי, שפרופ' יניב ארליך עמד עליו בחישוב שערך, כי רבע מהילדים האלה הם לא מחלימים בכלל. הורים שחושבים שהילדים האלה חסינים לקראת ראש השנה – כדאי שיחשבו שוב.
מהו הלקח הרחב יותר? בדיקות הן דרך טובה להחליט על טקטיקה בהתנהלות מול הנגיף. גם אם הן לא יעילות ב-100%, הן מוסיפות משהו למאבק בהדבקה. בדיקות האנטיגן לדוגמה, לא מאתרות את כל החולים, בטח שלא בשלב שבו אדם נדבק והוא אינו חש ברע. אבל הן תורמות משהו קטן במניעת מאומתי קורונה נניח בחתונה, או בג'ימבורי.
מערך בדיקות ה-PCR בישראל הוא מהטובים והמהירים בעולם. אך בדיקות למיניהן מוגבלות. בתי החולים עורכים בדיקות נוגדנים בהמוניהן לישראלים שחוששים שהחיסון התפוגג; הם שוכחים לציין כי ירידת נוגדנים בחלוף הזמן אחרי החיסון היא טבעית לחלוטין, ומערכת החיסון מבוססת גם על זיכרון חיסוני, וזה ייכנס לפעולה בעת הדבקה בקורונה – ככל הנראה גם אצל מי שנוגדני ה-Igg אצלו נחלשו והתמעטו. בדיקות ה-PCR יאתרו הדבקה בדיוק גבוה, אך לוקח להן זמן. בדיקות האנטיגן לא כל כך מדויקות. אפשר להמשיך.
הנקודה היא כזו: אי אפשר להיאבק בהתפרצות רק באמצעי אחד. אי אפשר לתלות תקווה רק בנשק יחידי. הנשק האימתני ביותר, החיסון, המחיש לנו את הלקח הזה. צריך לעשות הרבה דברים שונים, וביחד, ועדיף להביט בנתונים ולא באינטואיציות; בעיקר להרחיק את הפוליטיקאים מהחלטות על בדיקות המוניות ולהותיר אותן בידי אנשי המקצוע.
