(צילום: יובל עוזרי, בימוי: דניאל גיטמן טדבוסיאן, עריכה: בילאל סעד, כתב: יוסף חדאד)
א', צעיר בדואי מהנגב, לא חלם שיום אחד יהיה חייל בצה"ל. כמי שמגיע ממקום עם פשיעה גואה ואלימות, העתיד שלו היה די ברור: "חשבתי ביני לבין עצמי, מה אני אשיג בסוף? או שאני אהפוך לסוחר סמים או שאצטרף לכנופיית פשע או משהו כזה".
החיים בנגב לא היו פשוטים עבור א'. "אתה רואה תלמידים מחזיקים סכינים בבית הספר, יש חשיש, כל סוגי הסמים", סיפר בשיחה עם יוסף חדאד, מצוות הדיגיטל של i24NEWS. "בסוף הייתי חייב לעזוב את הבית בגלל אלימות מצד אבא שלי ועברתי לפנימייה, לא ציפיתי לרכוש השכלה. בגיל 19 אמרתי לעצמי שהמדינה נתנה לי כל כך הרבה ולא ביקשה דבר בתמורה, והתגייסתי".
4 צפייה בגלריה
חדאד משוחח עם א' במהלך מסע הכומתה. "יש לי יותר מ-40 אחים והם לא מקבלים אותי או את השירות הצבאי שלי"
(צילום: יובל עוזרי, i24NEWS)
א' משרת ביחידת הסיור המדברי, עד לפני כמה שנים גדוד הסיור הבדואי, שבה משרתים ביחד חיילים מוסלמים, נוצרים ויהודים. לאחרונה עברו טירוני היחידה, בהם גם א', את מסע הכומתה, כשלרובם לא חיכו בסוף המשפחות.
"יש לי יותר מ-40 אחים, והם לא מקבלים אותי או את השירות הצבאי שלי", סיפר א'. "גם בכפר שלי לא קיבלו את זה שהצטרפתי לגדוד. אז התרחקתי מהם ואמרתי להם להתרחק ממני".
עם השאלות הקשות של החברים מתמודד גם חוסיין סיידי, אחד המפקדים ביחידה. "אלה שאומרים שאני בוגד, אני לא רוצה לתת להם תשובה שתפגע בהם מאוד. כשנורות רקטות מעזה או מלבנון הן לא מבחינות בין ערבי, יהודי או כל אדם אחר".
4 צפייה בגלריה
לוחמי היחס"ר במסע הכומתה. "כשנורות רקטות מעזה או מלבנון הן לא מבחינות בין ערבי, יהודי או כל אדם אחר"
(צילום: יובל עוזרי, i24NEWS)
סיידי החליט להתגייס לצבא בעקבות מלחמת לבנון השנייה. "באזור שבו אני גר נפלו שתי רקטות ושני ילדים קטנים נהרגו. הרקטה לא מבחינה בין ערבי, יהודי, נוצרי או דרוזי. מה שעושה את ההבדל הוא שאנחנו חיים במדינת ישראל והרקטה הזאת פוגעת ושני ילדים מתים. בשביל מה? בשביל כלום".
"אני גאה בשירות שלי מפני שאני נולדתי במדינה הזאת, אני נולדתי בישראל", אמר בגאווה סיידי. "זה הפך אותי לאדם חדש בכל המובנים. למשל, מבחינת ביטחון עצמי, צורת דיבור, מוסר עבודה".
אחד מהחיילים בגדוד לא משתתף במסע הכומתה. הוא נפצע באחד האימונים ופונה לבית החולים סורוקה, מי שהציל את חייו הוא המפקד שלו, מג'ד עזאם, שהעניק לו סיוע ראשוני במקום.
"שפכתי עליו מים, בדקתי את חום הגוף שלו, והבנתי שהוא לא סובל מהיפותרמיה. שללתי מכת חום ומיד הכרזתי על התקף לב וחיברתי את המכשיר לגופו", סיפר. "המשכנו במאמצי ההחייאה במשך 40-50 דקות, אחריהן הגיע הליקופטר עם צוות שסיפק טיפול נוסף ופינה אותו לבית החולים".
אחרי 50 קילומטרים הגיע הצוות לסוף המסע וקיבל את הכומתה הסגולה הנכספת. עזאם המפקד כבר מסמל מטרה נוספת, בשבילו - "להיות קצין, אינשאללה".
