בית המשפט העליון קיבל היום (שלישי) באופן חלקי ערעור שהגישו ארבע משפחות פלסטיניות האמורות להיות מפונות מהנכסים שבהם הן מתגוררות במשך עשרות שנים בשכונת שייח ג'ראח (שמעון הצדיק) במזרח ירושלים: השופטים קבעו ברוב דעות כי המערערים לא יפונו מהבתים לפני הכרעה סופית בסוגייה, ובינתיים הם ישלמו לבעלי הנכסים מהקדש "נחלת שמעון" דמי שכירות מופחתים של 200 שקל בחודש.
המחלוקת בשייח ג'ראח היא ארוכת שנים ובעלת פוטנציאל נפיצות גבוה. האירועים בתחומה תרמו לפרוץ מבצע "שומר החומות" בחודש מאי, וגם בשבועות האחרונים הובילו לשורת עימותים, הפגנות והפרות סדר שערבו לא רק תושבים ושוטרים אלא גם חברי כנסת משני צדי המפה הפוליטית.
פסק הדין מהיום עוסק בארבעה בתים בחלקה המערבי של השכונה, הקרוב לקבר שמעון הצדיק. בהחלטתו השאיר העליון את ליבת המחלוקת על זהות בעלי הקרקע וכתב שהיא תתברר במועד מאוחר יותר. אלא שקביעת השכירות מהווה בעיה עבור התושבים הפלסטינים. ראשית, משום שעד כה, לאורך שנים, הם לא שילמו דבר אף שחויבו לעשות זאת. בנוסף, ברגע שהתושבים ישלמו - הם יכירו בכך שבעלי הנכסים הם יהודים. ההערכה היא שהם יעדיפו לשלם את הסכום הזעום באמצעות גורם שלישי.
השופטים ציינו שההחלטה מתבססת על ההיסטוריה המורכבת של ירושלים וחילופי השלטון שחלו במקום. הזכויות במתחם נרכשו עוד במאה ה-19 על ידי יהודים, והשטח נרשם כקרקע הקדש על שם הרבנים הראשיים בירושלים. לאחר מלחמת העצמאות, בתקופת השלטון הירדני במקום, המתחם נוהל על ידי הממונה הירדני על נכסי האויב, ונבנו במקום יחידות דיור שבהן שוכנו משפחות של פליטים פלסטינים שהסכימו בתמורה לוותר על מעמדן כנתמכות על ידי סוכנות האו"ם לפליטים אונר"א.
המשפחות נדרשו על ידי שלטונות ירדן לעמוד בכמה תנאים הקשורים בפיתוח הנכסים והשקעה בהם. הוסכם כי לאחר שלוש שנים תועבר אליהם הבעלות בנכסים בכפוף לתנאים שונים שנקבעו בהסכמים שנכרתו עמם.
אולם בעקבות מלחמת ששת הימים והחלת המשפט הישראלי על ירושלים, חלה פעם נוספת תמורה במצב המשפטי באזור. הנכסים הועברו לאפוטרופוס הכללי ובהמשך שוחררו לידי ועד עדת הספרדים בירושלים והוועד הכללי כנסת ישראל, "בכפוף לזכות צד שלישי אם קיימת זכות כזו".
מאז התנהלו הליכים משפטיים רבים, תחילה בין הוועדים היהודיים לבין משפחות המתגוררות במתחם, ובהמשך בין מי שרכשה את הזכויות מהוועדים, חברת "נחלת שמעון בע"מ" לבין הדיירים.
ההליך הנוכחי התחיל בתביעת פינוי שהגישה חברת "נחלת שמעון" נגד המשפחות שלא שילמו לה דמי שכירות וביצעו שינויים בנכסים. תביעות הפינוי התקבלו בבית משפט השלום, וערעור של המשפחות למחוזי נדחה. המשפחות הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, שכאמור פסק היום.
העימות בשייח ג'ראח בחודש שעבר
(צילום: אלי מנדלבאום )
כל שופטי ההרכב סברו שנקודת המוצא לדיון היא הכרה בזכות הבעלות הרשומה של הוועדים היהודיים וחברת "נחלת שמעון" שבאה בנעליהם. עם זאת, הם נחלקו בשאלת זכויותיהם של המחזיקים בנכסים.
השופטת דפנה ברק-ארז סברה שיש לראות בדיירים כבעלי רישיון בלתי הדיר להמשיך ולהתגורר בנכסים. לדבריה, הרישיון הוא הביטוי המשפטי המשקף את הזכויות שבהן אוחזים המחזיקים מכוח ההסכמים שנעשו עמם מתוך מגמה להקנות זכות נמשכת, וכאשר תשלום מלוא התמורה הושלם כבר בתקופה הירדנית.
השופט נעם סולברג סבר כי יש לדחות את הבקשה של הדיירים על הסף, בהיעדר הצדקה למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". לשיטתו, מעמדם של המבקשים כדיירים מוגנים הוכרע זה מכבר בהליכים קודמים. הוא סבר שהסכמי השכירות שנכרתו בתקופת השלטון הירדני הם ברורים, ומכוחם הוענקו למחזיקים בנכסים במתחם זכויות שכירות שהפכו עם החלת המשפט הישראלי לזכויות דיירות מוגנת. אולם משהפרו המבקשים את חובותיהם כדיירים מוגנים, בצדק הורו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי על פינוים ואין מקום להתערב בתוצאה זו.
השופט יצחק עמית סבר אף הוא כי קיים במקרה זה "מעשה בית דין" לעניין הדיירות המוגנת, אך קבע כי מדובר בזכות דיירות מוגנת העומדת "בצל" הליכי הסדר, על רקע העסקאות שנעשו בתקופה הירדנית. בהקשר זה הוא עמד על כך שבהתאם למערכת החוזית שבין המחזיקים לבין ממשלת ירדן, הדיירים היו אמורים לשלם דמי שכירות סמליים של חצי דינר לשנה בלבד, ולכאורה ניתן היה לשכלל זכות שכירות זו לבעלות ב"נקיפת אצבע". לגישתו, במסגרת הליכי הסדר מקרקעין זכותם זו של המערערים ראויה להיבחן אל מול זכות הבעלות המקורית שהועברה אל חברת "נחלת שמעון בע"מ". על כן, יש לאפשר למשפחות להמשיך ולהתגורר בנכסים כנגד תשלום דמי שכירות מופחתים, עד להשלמת הליכי ההסדר במקום.
בשל המחלוקת בין חברי ההרכב צירפה השופטת ברק-ארז את דעתה לזו של השופט עמית. התוצאה המעשית היא שהערעור התקבל בחלקו כאמור בפסק דינו של השופט עמית.
השתתפו בהכנת הכתבה: אלישע בן קימון
