למרות גל פיגועי הסכינים בשנים 2016-2015, שגבה את חייהם של 47 ישראלים, וחרף גל הטרור בחודש מרץ האחרון, שגבה את חייהם של 19 ישראלים, ולמרות המהומות שמתחדשות אחת-לשנה באזור שער שכם - זה היה עשור שקט יחסית. נכון, היה לנו את צוק איתן ב-2014, ואת שומר החומות ב-2021. אבל עדיין, בכל מה שקשור להרוגים - מספר הנפגעים בעשור האחרון, ישראלים ופלסטינים, קטן הרבה יותר מזה של העשור שהתחיל באינתיפאדה השנייה. כל כך שקט - שיש מי שחושב שהנה, אולי מצאנו את הנוסחה. הסכסוך "מנוהל". גל טרור קטן פה, יידויי אבנים שם. אבל לא נורא. אפשר לחיות עם זה. אין צורך בשום הסדר מדיני. אנחנו כבר בתוכו.
הזמן עובר והבעיה הפלסטינית מסרבת להיעלם. ומה אנחנו עשינו? מאז יוזמת השלום של אהוד אולמרט ב-2008 - לא היית שום יוזמה ישראלית. נכון, היה כאן סבב שיחות של מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, הוגשו שתי הצעות, בינואר 2014 ובמרץ 2014, אבל שום דבר לא קרה. הפלסטינים סירבו. מבחינת ישראלים רבים, זה היה סידור נוח. הנה, האחריות שלהם. הם אשמים. הם סרבנים. עובדתית זה נכון. אבל מה הלאה?
אני לא נביא, לא בן נביא ונבואות בעניינים הללו סופן להתרסק. אבל אפשר לומר בזהירות שהשאננות שנכנסנו לתוכה, ולאט-לאט אנחנו מתמכרים לה - עלולה להיות האסון שלנו. ביום שישי פורסם סקר שהראה שבקרב המצביעים הצעירים, עד גיל 25, יש רוב מובהק לימין. גוש נתניהו זוכה ל-71 מנדטים. אלה לא חדשות מפתיעות. אפשר להניח שבגילאי תיכון הנטיות הימניות יתגלו כהרבה יותר מובהקות.
וכדאי שנחשוב על בני אותם גילים בצד הפלסטיני. צה"ל נמצא איתם במלחמה ללא הפסקה. פלישות כמעט מדי ערב לג'נין. אלפים מחזיקים בנשק לא חוקי. כוח השליטה של הרשות הפלסטינית, בחלק גדול מריכוזי הצעירים, קטן יותר מכוח השליטה של ישראל בריכוזי הבדואים בדרום. ואם למישהו נדמה שהצעירים הללו יישארו רק במחנה הפליטים בג'נין - וינהלו עימותים קלילים בלילות עם חיילי צה"ל - הוא נדבק בתסמונת האשליות.
לא ברור מתי זה יקרה, בעוד חודש או בעוד שנה, אבל האינתיפאדה הבאה בדרך. יכול להיות שהצמרת הוותיקה של הרשות הפלסטינית לא רוצה. יכול להיות שהמבוגרים יותר מקרב הפלסטינים יודעים ששום דבר לא ייצא מעוד גל של אלימות. אבל הצעירים בשכם, בחברון, בג'נין, במחנות הפליטים - חדורים בשנאה.
מעצר ראש הגי'האד האיסלאמי, אמש בג'נין
(מתוך טוויטר)
הדור הקודם רצה מדינה ונכשל משום שהתעקש על דבר נוסף: "זכות שיבה". גם מרצ דחתה את הדרישה על הסף. הדור החדש כבר לא רוצה מדינה. הוא רוצה מאבק. הוא קיצוני יותר. הוא דתי יותר. הוא חי בשטיפת מוח, חיצונית ועצמית, שכל-כולה שנאה. בתי הספר של הרשות הפלסטינית ושל אונר"א לא עשו שום מאמץ כדי לקדם עתיד של שלום, להפך. הרשות טיפחה את השנאה שבבוא היום תאכל גם אותה.
ומה אנחנו עשינו בשנים הללו של שקט יחסי? שום דבר. לא מול רצועת עזה ולא מול הרשות הפלסטינית. נכון, אנחנו יודעים מראש שהפלסטינים יסרבו לכל הצעה. אז מה? זו סיבה ל"שב ואל תעשה"? וכי אנחנו אמורים לרקוד לפי החליל הפלסטיני? נכון, הפלסטינים מעניקים חינוך שיש בו יותר מדי שנאה והסתה. האיחוד האירופי אפילו הקפיא כספי סיוע, אבל הפלסטינים התעקשו לא לבצע שום שינוי בספרי הלימודים, כי הסתה חשובה מאוכל, והאיחוד נכנע. הכסף הועבר לפני כחודש וחצי. ומה ישראל עושה? שתדלנות. לא יותר.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיאין צורך להיות איש שמאל כדי לדעת שהקיפאון פועל לרעתנו. בזמן הקיפאון גדל והולך דור חדש, הרבה יותר עוין. בזמן הקיפאון יש הקצנה גם בקרב ערביי ישראל. בזמן הקיפאון יש עוד ועוד "איחודי משפחות", שהם מימוש זוחל של זכות השיבה. בזמן הקיפאון, ובאין הפרדה, יש יותר ויותר נשים מהר חברון שמתחתנות עם בדואים מהדרום. החלק של צאצאי המשפחות הללו באלימות הרבה יותר גדול מחלקם באוכלוסייה. הם בעלי זהות של פלסטינים מהשטחים שחיים בישראל.
כך שלא ברור מה עוד צריך לקרות כדי שנבין שהקיפאון המדיני הוא פיגוע זוחל. לא פחות. הוא טוב למי שרוצה מדינה אחת, לחמאס ול-BDS; הוא רע לישראלים שרוצים מדינה יהודית ודמוקרטית. וזו רק ההתחלה. משום שבהמשך תגיע האינתיפאדה. בעימות הבא מול הפלסטינים ישתתפו בפרעות לא רק 6,000 מערביי ישראל, אלא 60 אלף. אחוזים בודדים. מיעוט. הרוב מתנגד לאלימות. אבל המיעוט יוביל אותנו לעימות שלאף אחד אין מושג איך נתמודד איתו. אנחנו בתרדמת לאומית. היא מסוכנת. כדאי שנתעורר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
