ליאור בת ה-11 מספרת על הציור ששלחה לילדים הפליטים באוקראינה
(צילום: ענת גלס)
בלה בן גרשון מורגלת היטב בסיוע לאזרחים בכלל ולילדים בפרט שחוו טראומה על רקע לחימה שהגיעה לפתח ביתם. בימים כתיקונם היא אחראית על מרכזי החוסן בשדרות ועוטף עזה - אך בימים אלו היא נמצאת בבית החולים שדה הישראלי "כוכב מאיר" שהוקם באוקראינה, בתור האחראית על תחום בריאות הנפש במשלחת.
"הילדים שמגיעים אלינו חוו אובדן קשה", אומרת בן גרשון, "יש ילדים שאבד להם הכל, הבית נהרס. כשהם מגיעים לפה הם בקושי מדברים ומאוד מסוגרים בתוך עצמם. אתה מסתכל בעיניים וזה עיניים מתות. אין מילה אחרת. משהו נסגר בתוכם".
11 צפייה בגלריה
פליטים אוקראינים המקבלים טיפול נפשי בבית החולים שדה הישראלי. "אתה מסתכל בעיניים וזה עיניים מתות"
(צילום: ענת גלס)
11 צפייה בגלריה
ציורה של דאשה, בת 13. " מבחוץ אף אחד לא יכול לראות את מה שאני באמת חווה"
(צילום: מתן פול)
אחת הדרכים שבהן מנסה הצוות להגיע לילידים היא ציור. "זה כלי שמאפשר לאבחן מה עבר על הילד. וזה גם ביטוי למשאלות, למשהו שהם רוצים. יש ילדים שמגיעים עם חרדות קשות ודרך הציורים, כמו במשחק, מאפשר לעבוד איתם על החרדות שלהם על מנת שישתחררו" אמרה בן גרשון.
היא סיפרה על ציור של אחד הילדים שברח מהבית ברגע האחרון, כאשר הוא ומשפחתו היו תחת אש כבדה. "בדרך לרכבת הם היו תחת ירי של נשק אוטומטי ונאלצו לזחול מתחת למכוניות בשביל להימלט ולהגיע אל התחנה. אני יושבת מולו והוא לא מדבר. ואז הצעתי לו לצייר יחד איתי? הוא צייר ציור מדהים - חיה עם גוף של ג'ירפה וזנב של בת הים הקטנה ורגליים של סוס. הוא הסביר שהזנב של בת הים הקטנה עוזרת לו להימלט מהר יותר מצוללת, זו חיה שיכולה לשרוד בכל מצב. פתאום הוא מדבר ומופיע לו חיוך".
לדבריה התגובות של הפליטים האוקראינים דומות לאלו של ילדים שנמצאים תחת אש הרקטות בעוטף עזה. "הפליטים סובלים ממה שנקרא תגובת דחק חריפה. אצל ילדים התגובות באות לידי ביטוי בכמה אופנים: יש להם קושי להירדם, סיוטי לילה, הרבה מהם חוזרים להרטיב במיטה, מסרבים להיפרד מההורים. אלה אותם תסמינים שאנחנו רואים אצל הילדים שלנו בעוטף עזה".
"היה לנו ילד שפחד לעצום עיניים כדי שהתמונות לא יחזרו אליו, הוא לא ישן בגלל זה", היא מוסיפה, "היה עוד ילד בן עשר שאמא שלו יצאה מהבית להביא מים ויותר לא ראו אותה. הוא הגיע עם סבתא ודרך משחק וציורים הגענו לסיפור".
מטפלת נוספת בבריאות הנפש בבית החולים שדה היא ד"ר מרינה בליאק, פסיכיאטרית ומומחית לטראומה מינית והפרעות אכילה מבית החולים לב השרון. "לכולם יש הפרעות שינה, זכרונות חודרניים. בילדים הטיפול יותר יצירתי, הרבה ציור, למרות שגם במבוגרים ניתן לטפל באותן שיטות".
במסגרת הטיפול הציעו הרופאות לילדים האוקראינים לשלוח ציורים לילדי עוטף עזה. "המטרה הייתה לעשות משהו כנגד חוסר האונים, צריך לתת להם תחושה שהם לא לבד בעולם, שיש עוד ילדים כמוהם. וגם שהם יוכלו לחוות אהבה ואחדות עם הילדים שלנו, שגם הם יוכלו לחזק את הילדים מהעוטף ולהיות לא רק קורבנות, אלא להיות אנשים קטנים שיכולים לחזק ילדים כמוהם", אמרה ד"ר בליאק.
סאשה, בן 12 מאזור לוגאנסק, ביקש להיפגש עם ילדה ישראלית. "אני מציע חברות לילדה מישראל כי אנחנו דומים בגלל שגם בישראל וגם באוקראינה יש מלחמות", הוא כתב על הציור. דאשה, בת 13, ציירה דיוקן עצמי, כאשר הצד הימני הוא תמונת ראי חיצונית - על פניו הכל כרגיל ונורמטיבי, ואילו הצד השמאלי - הוא שיקוף של הנפש הפנימית, תחושת מוות. "זה מה שאני מרגישה בפנים אבל מבחוץ אף אחד לא יכול לראות את מה שאני באמת חווה", סיפרה. אולה בת ה-12 מחרקוב ציירה ציור שמשקף שאיפה לתקווה ואופטימיות לכך שבסיום המלחמה תהיה מציאות טובה יותר באוקראינה ובעולם.
לפני יומיים ערכו הרופאות מפגש פרידה מהילדים והביאו להם ציורים ששלחו בחזרה ילדי עוטף עזה. אחת הילדות כתבה להם ברוסית: "אל תפחדו, אני אוהבת אתכם". "הם נורא התרגשו", אמרה בן גרשון. "וגם אני. אומרים לא לפחד, שצריך ללכת עם אומץ בלב. בעוטף יש המון טיפול בילדים וחלק מהרעיונות שיישמנו באוקראינה הבאנו משם. אני לא פוסלת שהקשר בין הצדדים יימשך. אבל רק כשהילדים יהיו יותר חזקים".
