בראשית דרכה של הציונות היו שתי אסכולות עיקריות לגבי המטרה שלה: הקמת בית לאומי, ויצירת מקום מקלט ליהודים רדופים. מאז הקמת המדינה הגישה הייתה ששתיהן מתקיימות במקביל.
לכתחילה, נסכים שישראל היא מדינת לאום של העם היהודי. כאן המולדת ההיסטורית, השפה היא עברית, סמלי המדינה לקוחים מהמורשת וכו'. יש סוגיות נלוות, כמו הטענה שחיים יהודיים מלאים מחייבים לחיות בישראל, כי רק בה מתקיימת ריבונות יהודית. מולה יש עמדה שהיהודים הם עם והיהדות היא תרבות שאינה תלוית מקום, וניתן לממש אותה בכל מקום. מוכר דגם של ריבוי מרכזים, כמו בבל וירושלים - למרות המרחק והמתח היו ביניהם קשר והעשרה הדדיים. אפשר לדון גם על מה מקומם של ישראלים שאינם חיים בארץ, ואם יש לישראל המתעשרת חובה כלפי הדלים ביהודי העולם.
מכאן לגישה האחרת, שלפיה מטרת הציונות היא הקמת מקלט. במשך השנים ישראל עודדה עלייה לא רק בהנחה שכאן יהודים מממשים את זהותם, ולא רק כדי לחזק את עצמה, אלא גם מתוך תפיסה שרק כאן יהודים בטוחים. אולי הדוגמאות המוכרות ביותר הן "שלח את עמי", מבצע ארוך שאיפשר למאות אלפי יהודים מברית המועצות לחצות את מסך הברזל הדכאני, וחילוץ יהודי אתיופיה דרך מחנה מעבר לחופי סודאן שהוסווה כאתר צלילה. אבל רוב העשייה בנושא היא שגרתית.
ואז, בבוקר מר, גם התפיסה הזו השתנתה. כבר ראינו מלחמות ופיגועים, אבל אין צורך להסביר במה אירועי שמחת תורה שונים מהם, וכיצד הם מהדהדים טענה שהושמעה פה ושם עוד קודם, שלפיה בימינו יותר בטוח להיות יהודי בגולה. במקביל אנו עדים להתפרצות אנטישמיות בחו"ל. אנטישמיות נהגה לעתים להסתתר מאחורי ביקורת על ישראל, אך הפעם, אולי בשל עוצמת האירועים לצד בורות שמתקשה לבדל בין מדינת ישראל לבין יהודים, מסכות הוסרו. עבור יהודים בתפוצות מדובר ברעידת אדמה משולשת: מכה לתחושת הביטחון במקומותיהם, ערעור המוסכמה על עוצמת ישראל ופגיעה במעמדה כמקלט פוטנציאלי. האם נוכל לומר בכנות שאם הם דואגים לעתידם ולעתיד ילדיהם, מקומם איתנו?
יהיה מי שיאמר - היה כשל נקודתי, הדברים יתוקנו, רק אצלנו אין אנטישמיות, ישראל עדיין צריכה להיות היעד. נקווה שכך, אך שיקום מעמדנו כמקלט לא יתרחש מיד. מה בינתיים? עד אז עולה משקלו של הבית הלאומי במשוואה. אם ישראל היא ביתו של כלל העם היהודי, והיהודים אמורים לחוש קרבה אליה, מה אחריות המדינה כלפיהם בהקשר זה? מה עוד שהתעורר עליהם איום בשל סכסוך שהם אינם מעורבים בו. עד כמה עלינו לשקול את מצבם ואת דעותיהם בבואנו לקבל החלטות, בעודנו מצפים להתגייסותם, בכסף, בהסטת ביקורת במקומות מגוריהם ובדרכים אחרות?
המצב - שלנו, שלהם ובינינו – מורכב, אבל אירועי הזמן האחרון הבהירו שיש בינינו שותפות גורל. הפערים (אכנה אותם בפשטנות "שמרנות" מול "ליברליזם") התרחבו והלכו, עד שב-7 באוקטובר התברר שהמשותף רב על המפריד. מאחר שישראל היא ישות מסודרת עם רוב יהודי, בעוד יהודי התפוצות הם מיעוט מפוזר ומבוזר בארצות רבות, החובה הראשונית להושיט יד מוטלת עלינו.
טובה הרצלאשתמש במונח מתחום אחר, ואציע שנתייחס ליהודי התפוצות כאל שותפים בקואליציה. כפי שמפלגות מתפשרות כדי לשמר קואליציה, כך עלינו לפעול למען שימור הברית החשובה של ישראל ויהודי העולם. הנה להמחשה דוגמה פשוטה. ב-2016, לאחר תהליך ארוך, נמצאה נוסחה שמאפשרת לקיים תפילת נשים ותפילה מעורבת בכותל, מבלי לפגוע בתפילת מי שמעוניין בהפרדה. אולם בשל התנגדות מאוחרת של גורמים חרדים שלכתחילה נתנו הסכמה בשתיקה, מתווה הכותל לא יושם. ישראל ויתרה על הקואליציה החיצונית לטובת הפנימית. בכך שידרנו לרוב יהודי העולם שהעדפותיהם חסרות חשיבות עבורנו. הפנינו את גבנו אליהם בעודנו ממשיכים לצפות מהם לגיבוי.
דומני שבעת הזו, ולפחות עד שנשוב להיות מקלט בטוח, מוטל עלינו להקדיש תשומת לב לאותו פן בחזון הציוני שראה את העיקר בהקמת בית לאומי לעם היהודי. על מנת לשמר את הקואליציה, עלינו לקדם בלב שלם ובנפש חפצה פתרונות למחלוקות. כך נפעל למנוע ניכור והדרה, ונוכל לשתף פעולה עם אחינו בהתמודדות עם העתיד הבלתי נודע, שלנו ושלהם.
- טובה הרצל הייתה שגרירת ישראל במדינות הבלטיות ובדרום אפריקה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
