במהלך חודש ינואר 1991 - ימי מלחמת המפרץ – נתקבלה שיחת טלפון שלימים התבררה כדרמטית, ישירות מראש הממשלה דאז יצחק שמיר, לראש עיריית רמת-גן דאז צבי בר. השיחה התקיימה תוך שהעיר רמת-גן ספגה פגיעה קשה ביותר: שלושה טילי סקאד עיראקיים ועוד טיל פטריוט טועה אחד הסבו נזקים ברמות שונות לכ-4,100 מתוך כ-50 אלף הבתים בעיר.
התקשורת עסקה בהרחבה בשאלה אם וכיצד על ישראל להעניש את סדאם חוסיין, אבל שמיר שאל באותה שיחה את בר מה המצב בעיר. כדובר העירייה אז, הייתי עד לשיחה. בר, בעבר מג"ד צנחנים, מפקד בה"ד 1 ומפקד מג"ב, השיב: "אדוני ראש הממשלה, אנחנו בסדר גמור, העיר חזקה כמו בטון יצוק והכל בשליטה. אין שום לחץ, ואם יורשה לי להציע, קבל החלטות נטולות השפעה ממה שקורה אצלנו, אל תיגרר למלחמה, תחליט מהראש ולא מהבטן".
לאחר סיום המלחמה צלצל שוב שמיר לבר. "אתה זוכר שצלצלתי אליך אחרי שחטפתם?" שאל שמיר, והמשיך: "לתשובה שנתת לי היה משקל נכבד בהחלטה שקיבלתי. נתת לי את השקט הנפשי הנדרש ועל כך נתונה לך תודתי. גילית מנהיגות. אם היית משדר לחץ והיסטריה, אני לא בטוח שלא הייתי שולח את כוחותינו להשתתף בקרבות. הרבה בזכותך כיבדנו את דרישת נשיא ארה"ב ושמרנו על הקואליציה האירופית-ערבית-סונית שהקים. נראה שזו הייתה החלטה נכונה. ההיסטוריה תשפוט". בראי ההיסטוריה, ההחלטה הייתה נכונה ובהמשך – בימי ג'ורג' בוש הבן, הגיעו סדאם חוסיין ושלטונו בדיוק למקום הראוי להם, שאליו יגיעו, כך אני מאמין, גם ראשי משטר הטרור-האיסלאמי באיראן.
מבקריו של שמיר אומרים שבימיו לא קידם כלום ולא קלקל כלום, ואני די מסכים איתם, אך אין ויכוח על היותו איש ימין אמיתי, קשוח, חזק, בשונה מנתניהו שאין קשר בין ימין ובינו, למעט בסיסמאות נבובות, ובוודאי שאין קשר בין חוזק ובינו. חרף זאת, שמיר החליט מהראש, הבין את החוזק האסטרטגי של הקואליציה שגיבש נשיא ארה"ב ואת ההערכה העצומה כלפי האיפוק הישראלי, לעומת הזעם הבינלאומי שהייתה ישראל מקימה עליה לו הגיבה בעצמה למתקפות מעיראק.
במלחמת המפרץ רובם המכריע של אזרחי ישראל סמכו על הממשלה שלהם ועל ראשיה, גם אם לא הצביעו עבורם. ידענו שכל החלטה מונעת משיקול אחד: טובת המדינה. היום ברור אפילו לרוב הליכודניקים שאי-אפשר לסמוך על נתניהו
היום, הדילמה דומה, אך המצב שונה בתכלית. במלחמת המפרץ, למעשה כמו מאז הקמת המדינה ב-1948 ועד סוף 2022, רובם המכריע של אזרחי ישראל סמכו על הממשלה שלהם ועל ראשיה, גם אם לא הצביעו עבורם. ידענו שכל החלטה מונעת משיקול אחד: טובת המדינה. היום ברור אפילו לרוב הליכודניקים שאי-אפשר לסמוך על נתניהו ושההשפעה של סמוטריץ' המשיחי, רוטמן וחברים נוספים על נתניהו גדולה וחשובה לו יותר מאשר זו של נשיא ארה"ב. נו טוב, הנשיא אינו חלק מהקואליציה ששומרת לנתניהו על כיסאו. אבוי לנו אם החלטת נתניהו לגבי איראן תתקבל מתוך שיקולי סמוטריץ' והקואליציה ולא מתוך שיקול אסטרטגי מעמיק של טובת המדינה וביטחונה.
השוני הנוסף הוא שב-1991 הקואליציה נלחמה ממילא בעיראק והיה ברור שהתערבות ישראלית תפרק את הקואליציה ולא תתרום צבאית, שכן העבודה הצבאית נעשתה. הפעם זו קואליציה מדינית ותמיכה אמריקנית חסרת תקדים שחזרה אלינו רגע לפני שהלכה לאבדון. אסור שנתניהו יפגע בה שוב.
אני סבור שישראל חייבת להעניש את איראן, לא בסתם תגובה, אלא בעוצמה של בריון שכונתי שהשתגע – שתחסל גם את תוכנית הגרעין וגם תגרום להפלת המשטר האיסלאמי-טרוריסטי. הראשונים שינשמו לרווחה יהיו רוב אזרחי איראן. אך באותה נשימה – אסור שישראל תעשה זאת ללא ארה"ב. אפשר לשכנע את האמריקנים שזו חובת העולם הנאור, שנכבש יום-יום על ידי האיסלאם. אין צורך להיחפז, ואף להיפך - שהאיראנים יידעו שזה עומד ליפול עליהם וייכנסו ללחץ, וכשזה יבוא, זה גם יחסל את האיום האיראני ואת שלוחיו, גם יחזיר את ההרתעה הישראלית וגם יחזיר את התמיכה הגורפת בישראל בעולם הנאור.
משום מה, כאשר יש כאן ראש ממשלה שנשלט ותלוי בממשלה קיצונית שחברים בה העזו להשתלח בנשיא ארה"ב ולפני כן גם בטייסי צה"ל הגיבורים, אני לא חושב שאפשר לסמוך על נתניהו שאלו יהיו שיקוליו. הצרה – כולה שלנו.
ממי פאר הוא יועץ אסטרטגי, פאר לוין תקשורת
