מסיבת העיתונאים של נציגי המתמחים
(צילום: ארגון המתמחים מרשם)
לפני יותר משנתיים הצטרפתי לד"ר כרים סלאמה, מתמחה מסור ומקסים מהמרכז הרפואי שיבא תל השומר, לתורנות של 26 שעות. החלטתי שכדי לסקר את מאבק הרופאים המתמחים לקיצור התורנויות, שמתנהל כבר יותר מעשור, אני חייב לחוש על גופי, פיזית ממש, את ההרגשה לעמוד על הרגליים, לפקוח את העיניים ואפילו לנהוג אחרי 26 שעות של תורנות.
לא היו קיצורי דרך במשמרת הזאת. איפה שסלאמה היה - הייתי איתו. וזו הייתה חוויה מכוננת וחד-פעמית שלא אשכח. לאלפי המתמחות והמתמחים בבתי החולים זו המציאות לאורך חמש שנים מתישות. אחרי המשמרת בקושי הצלחתי לעמוד על הרגליים. העייפות הייתה קיצונית ובלתי נסבלת וכשנכנסתי למכונית המחשבה על נהיגה במצבי כבר הפחידה אותי באמת. משמרת באורך 26 שעות זה דבר שאי אפשר ושאסור להתרגל אליו. לא כרופאים וכאנשי מערכת הבריאות, ואולי עוד יותר מכך – לא כמטופלים וכחולים.
ביום ראשון הכריזה שרת הכלכלה, אורנה ברביבאי, שהיא מכירה במצוקת המתמחים והמתמחות ותומכת במאבקם. זה כמובן לא מנע ממנה לדחות את יישום ההיתר ההיסטורי, שהיה אמור להתניע את הליך קיצור התורנויות בלא פחות משנה וחצי לעומת המועד המקורי. ברביבאי תומכת במתמחים - אבל במקביל נכנעת לכוחות הרבים והחזקים שלחצו עליה לדחות את היישום עד אחרי הבחירות.
ההשלכות ברורות: ממשלה חדשה, משחק חדש. בכלל, זהו דפוס קבוע, מוכר ומעייף: כולם תומכים, כולם מבינים ששיטת ההעסקה הזו צריכה לעבור מהעולם וכולם תמיד אומרים את הדבר הנכון - אבל במקביל מטרפדים את המהלך שמשפיע לא רק על החיים של המתמחים והמתמחות, אלא על החיים שלנו, של הסבא והסבתא הפרטיים שלנו, ששוכבים במחלקה פנימית עם רופא אחד על 40 חולים, שמגיע אליהם עייף, מותש ועצבני אחרי יותר מ-20 שעות על הרגליים.
אדיר ינקו צילום: אבי מועלםכולם תומכים, גם שר הבריאות ניצן הורוביץ שדי נעלם מהאירוע. כשצריך להתפאר בהישג כזה או אחר (ולמען ההגינות, יש לציין כי בתקופת כהונתו היו לא מעט כאלה) - הוא תמיד שם. עכשיו, כשהמתמחים זקוקים לו וכשמצופה ממנו לעמוד כחומה בצורה נגד הכוונה לדחות את יישום הקיצור באופן שלמעשה עלול לקבור סופית את הסיכוי שזה יקרה בעתיד הנראה לעין - אנחנו לא שומעים אותו.
אתמול (שני) איימו המתמחים להתפטר בהמוניהם ב-25 באוגוסט אם ההיתר הסופי יעוגן בהתאם לתשובת המדינה לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע, כפי שחתמה עליה השרה ברביבאי. מדובר על מהלך שבא להפגין עוצמה, אבל יש בו גם מידה לא מבוטלת של ייאוש, בעיקר כי בסופו של דבר הם נותרו לבד במערכה. כל מי שהבטיח - נעלם, כל מי שמיהר להתחבק, להצטלם ולתמוך – ברח. את המחיר משלמים מדי שעה, מדי יום, כל מי שזקוקים להם. ובמוקדם או במאוחר, מדובר בכולנו.
- אדיר ינקו הוא כתב הבריאות של ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
