זו הייתה שעת בוקר בצומת עמיעד. ברדיו הודיעו על אזעקות: חדירת כלי טיס בגליל העליון. משאיות צבאיות כבדות וישנות העלו אבק. קציני מילואים הזמינו ארוחת בוקר בארומה. משמאל לצומת עמד שומם מתחם קטן, עם אוהלי איגלו. כמה סככות, גידור. השלט המעוצב הודיע: מחנה פליטים, עקורי הגליל.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
המתחם הוא מיצג מחאה של תושבי קו העימות. אוהלי האיגלו נמצאים שם לצורכי צילום. כשביקרתי, לא היה איש לבד משומר אחד שהופקד על המקום, בדואי מהגליל התחתון. הוא ביקש שלא להצטלם. אחר הצהריים, הוא אמר, לפעמים באים לפה אנשים ופוליטיקאים. כך הוא אמר: אנשים ופוליטיקאים. "בירושלים ובמדינת תל-אביב לא מבינים את המלחמה הזו", אמר השומר והסיגריה בפיו, "אף אחד לא ראה אחת כזו. הייתי בכולן, מאז מלחמת יום הכיפורים". שלושת בניו שירתו, והשתחררו כסגני אלופים. "ככה אי-אפשר לחיות", הוא פלט. הבטתי במחנה מסביב, והוא היה כה ריק; חשבתי שאפילו מחנות הפליטים, המומחזים, המבוימים, נטושים בצפון.
זו מלחמה של דימויים. הדימוי השבוע היה השריפות בצפון. בחודש דצמבר שיגר חיזבאללה יותר נ"ט, קטיושות, כטב"מים ופריטים מעופפים מאשר בחודש מאי. במערכת הביטחון אומרים שיש בהחלט עלייה בתקיפות חיזבאללה בשבועות האחרונים, אך הסיבה לתחושות הקשות בצפון וברחבי המדינה אינה החרפה מהותית. צה"ל מפעיל לחץ מסיבי על חיזבאללה ומספרי הנפגעים של האחרון גבוהים מאוד, בטח בהשוואה לאלה בישראל; רוב כוח רדואן נמצא סמוך לליטני, וצפונה משם. בצה"ל מעריכים כי יכולתו של חיזבאללה להוציא לפועל פלישה קרקעית מהירה לישראל בהפתעה (להבדיל מפיגועי חדירה מצומצמים) איננה קיימת עוד.
אלה נחמות מוגבלות. "מרכיב הזמן הוא המשפיע על האווירה בישראל. יש פה התשה, ההצטברות של כל החודשים הקודמים, העובדה שאנחנו בחודש השמיני ולא בחודש השני", אמר לי בכיר אחד. אבחנתו לא נועדה כדי להמעיט בתחושות התסכול, או לדלל את הצורך לפעול. ההפך. בישראל יש דיבור גובר על "מבצע מוגבל" בלבנון, כולל חדירה קרקעית. הפרשנות שלי ל"מוגבל": הרחבת המלחמה באופן שלא ישלב עמוקות את ביירות ומרכז הארץ במלחמה; שני הצדדים לא ישברו לגמרי את הכלים.
ראשי הרשויות שומעים מפיקוד הצפון את עמדתו העקבית, המובעת גם בפני מקבלי ההחלטות: עצירת לחימה כעת מול חיזבאללה, אם בגלל הפסקת אש בדרום או מסיבה אחרת, תוביל ל"תנאים קשים" עבור ישראל. כאלה שלא יסיגו מספיק את הכוחות והתשתיות של חיזבאללה. מפגישתם האחרונה של מפקד פיקוד הצפון אורי גורדין וראשי הרשויות, דווח העימות עם ראש עיריית קריית-שמונה (בינתיים הם יישרו את ההדורים). אך המסר המהותי שהם שומעים מהאלוף גורדין הוא שלדעתו אין מנוס מפעולה התקפית, עמוקה יותר. אם לא רוצים לחזור למצב שהיה בגבול הצפון לפני המלחמה כמובן.
האפשרויות פשוטות למדי: הפסקת אש בדרום והפסקת אש בצפון, מגובה בהסכם כתוב (נניח זה שעמוס הוכשטיין, שליח הבית הלבן, עוסק בו); הפסקת אש בצפון שאיננה מגובה בהסכם עם חיזבאללה ומבוססת על "שקט ייענה בשקט", או "הקפאת מצב", ברירה שכולם מסכימים שהיא הגרועה ביותר; פעולה צבאית ישראלית נרחבת יותר, שאחריה יבואו הסדרה והסכם.
רבים בצה"ל יגידו שאין הבדל בין האפשרות הראשונה והשנייה. רק מבצע צבאי יביא להישג הנדרש מול חיזבאללה; יש לנתק בין הסכם אפשרי בדרום לבין המצב בצפון, ולא לאפשר הסכם שהוא בלוף כלשהו. כאשר אני שואל על העורף, החוסן שלו, ההרס העצום שייגרם, עונים לי שישראל יותר חסינה ומוכנה – ולא פחות – לעימות רחב יותר עם חיזבאללה; אין ספק שבצפון, הדרישה של התושבים וראשי הרשויות היא שכל הסיוט שעברו לא היה לשווא. לשווא – דהיינו חזרה למציאות המזכירה את 6 באוקטובר.
זה הזמן לומר שאחרי ליל 11 באוקטובר, שבו החליט הקבינט לדחות את ההצעה למהלומת מנע נרחבת נגד חיזבאללה, פצח ראש הממשלה בשורה של תדרוכים לגורמים פוליטיים ואחרים. תכליתם: להסביר את עמדתו (ועמדת גנץ ואיזנקוט, בעצם) נגד מלחמה עוצמתית מול חיזבאללה. אלה היו שיחות שבהן הביע חרדה עמוקה מהאפשרות של עימות צבאי שכזה, וצייר לשומעים תרחישי זוועה על ישראל. ובמילים אחרות: גם אם בצה"ל ובצפון מקווים לאור ירוק למבצע התקפי מול חיזבאללה, להבדיל מ"הגנה שהורגת", נתניהו מפחד שהתגובה של חיזבאללה תהיה כה עוצמתית, ומידת האמון שלו בצה"ל כה מוגבלת (או לפחות הייתה), שהוא צידד עד כה בפסיביות.
ביקרתי השבוע באצבע הגליל ובקריית-שמונה כאשר הפוליטיקאים הסתערו על הצפון; מבנימין נתניהו, דרך חברי סיעת יש עתיד ועד לעידית סילמן. השריפות הגדולות, תוצאה של השילוב בין הפגזות חיזבאללה ומזג האוויר החמסיני, צרבו את מהדורות החדשות בטלוויזיה. תמונה של חבל ארץ שעולה באש, פשוטו כמשמעו. שריפה היא דבר דרמטי, ומצטלמת נורא ופוטוגני. זו מדינה קטנה, והצפון שימש עבורה במשך שנים מפלט; לטיול, לנופש, לנשימת אוויר. זו הארץ הטובה של החצבני, העלייה לחרמון, עמק החולה, רכס מנרה, כל הדרך עד לראש הנקרה. היא הזירה למלחמת ההתשה הראשונה שהתקיימה בישראל בשטחנו שלנו, לאורך שמונה חודשים. לעושרה ולעוצמתה של ישראל יש בעיקר יתרונות, אך גם מחירים. מדינה ענייה לא הייתה יכולה לשכן בתוכה, בתקציבים עצומים, עשרות אלפים. ייתכן שהמפונים היו מקימים מחנות עקורים אמיתיים; לא מיצג עם שומר. במבצעים מלחמתיים בדרום לבנון, במשך שנים רבות, השתררה בצה"ל המוסכמה הבאה: כאשר פליטי דרום לבנון המופצצת יעלו צפונה, ויגיעו כדי ביירות, הלחץ הפנימי על חיזבאללה להפסיק את האש יגבר.
הימים האלה חלפו עברו להם. יש עקורים מדרום לבנון, אבל נוכחותם אינה מובילה ללחץ אמיתי על חיזבאללה לחדול. לא באמת. וגם את העקורים שלנו, פה בישראל, לא סופרים. מילולית, במשרדי הממשלה לא יודעים כמה עקורים יש באמת. היישובים הקרובים לגדר פונו רשמית; שם יש נתונים. אבל איש אינו יודע כמה עזבו את הקיבוצים, המושבים והערים האחרות, אלה שאינם זוכים במענקים של המדינה – אבל לא יכולים לנהל חיים תקינים בצפון. אין נתון מדויק: כמה עסקים נסגרו וכמה עובדים פוטרו; מהקיאקים של כפר בלום ומעיין ברוך ועד למסעדת הפסטה בבית הלל. מי שגר ביישובים המפונים באופן רשמי, לפחות מקבל פיצוי. ומה לגבי האחרים, מעבר לקו השרירותי הגיאוגרפי שקבעה המדינה? הם צריכים להסתדר בעצמם.
ראש עיריית קריית-שמונה אביחי שטרן היה במרכז הארץ, בניסיון לגייס תרומות לעירו המופגזת. ראש הממשלה שהגיע לעיר לא טרח לפגוש אותו. באיזו מדינה, תרבות פוליטית, באיזה יקום זה לגיטימי שמנהיגה של המדינה יגיע לעיר גבול, מופצצת, מפונה, בעת מלחמה, ולא ייפגש עם הנהגתה הנבחרת? כולנו יודעים מה התשובה. ביקום המדומה והמושחת של מירי רגב וה"רמזור", שקובע כי לא תתקבל כל החלטה עניינית ציבורית. ביקום שבו איתמר בן גביר, שר ממונה על שירותי כבאות, חוגג על הבימה בבריכת הסולטן כאשר בצפון יש שריפות ענק. ביקום שבו ועדת הכלכלה דוחה דיון על הפחתת יוקר המחיה לטובת דיון דחוף באסדרת טלפונים "כשרים" לציבור החרדי.
מרכז השליטה הממוגן של המועצה האזורית הגליל העליון נמצא בכניסה לקריית-שמונה. השריפה הגיעה כדי 150 מטר משם. גיורא זלץ, ראש המועצה, יושב תמיד – זו לא פעם ראשונה שאנחנו נפגשים שם – בחדרון קטן, ליד המסך הגדול בחמ"ל. יש אזעקה, ואז מופיע על המפה ה"אליפסה" – הסימון שבתוכו צפויים ליפול הרקטות. זלץ שומע על נתניהו, ולא מתאמץ להסתיר את הכעס שלו; גם אותו נתניהו לא טרח לפגוש. הם נמצאים בערך 300 מטר אחד מהשני כאשר אנחנו מדברים.
"כמו גנב בלילה", הוא אומר. בכל מקרה, הצרות שלו אינן הזדמנויות צילום. "הרי הכל מחריף. חיזבאללה יותר עמוק, קיצוני, קטלני". הממשלה קיימת בדלילות רבה. זלץ מדווח על ירידה מתחת לקו העוני באותם יישובים שלא פונו; נטולי הפיצוי מהמדינה. "הם חיים במציאות מוטרפת של אזעקות, טילים. לפעמים נכנס כטב"ם, עושה סיבוב, מדליק את כל האזור באזעקות, וחוזר ללבנון". השירותים ביישובים הללו, שלכאורה לא פונו, ומעמדם כמו של גבעתיים וקריית־אונו, מצומצמים אם קיימים בכלל. מרפאות קופות חולים מתפקדות בקושי. אין כמעט חוגים לילדים. כל הסעה לבית ספר היא אירוע ביטחוני. שוחחתי עם שקמה פלדמן; היא מנהלת הקהילה של כפר גלעדי, אבל מקיבוץ שמיר לפני כן. "להיות קיבוץ במרחב אזרחי שהולך ונסגר בעת מלחמה, ללא הכרה של אף גורם ממשלתי במשמעויות – זו הפקרה. עצימת עיניים. והכי קשה פשוט לקבל תשובות מהמדינה".
רוב זמנה מוקדש לכפר גלעדי; הוא דווקא מפונה ומוכר על ידי המדינה, לכאורה. ובמילותיה של מירי רגב השבוע, בריאיון לרדיו "קול חי": "הממשלה הזאת עשתה בשנה הזאת דברים מדהימים, דברים מדהימים! כל כך הרבה תושבים במלונות במימון המדינה".
"מירי רגב ומה שהיא אמרה – זה ממש מארי אנטואנט", אומרת פלדמן, "אם אין לחם תאכלו עוגות. אנחנו חיים בתוך אי-ודאות. ריק עצום. תחושה שאנחנו לבד". המפונים הרשמיים מוצאים עצמם דחוקים בחדרי המלון. הנקודה החשובה ביותר בעבורם היא שימור המבנה הקהילתי ומערכת החינוך. פיצוי למשפחה של שלושה ילדים הוא יותר מ־15 אלף שקל לחודש; לכאורה מספיק לשכירת דירות או בתים לא רחוק מביה"ס של המפונים. "אבל התחילה החזירות", אומר זלץ, "המשכירים פתאום דורשים סכומים מופרכים לבית באזורי הביקוש החדשים האלה, שבהם המפונים מחפשים. אלה מחירים שנוצרו כתוצאה מהחודשים האחרונים. מנצלים את המצוקה שלהם". פלדמן אומרת שהתחושה היא של "אין מוצא כזה. בתים זה יקר או פשוט כבר אין בשוק. בגלל הביקוש של המפונים. ומלונות זה לא הגיוני, בלתי אפשרי למשפחות". היא מדברת על פתרונות פרקטיים; פתיחת אזורי רישום לביה"ס למפונים. הכפלת מספר חדרי בית מלון למשפחה. "אבל בממשלה לא חושבים על זה. הפרט נמצא במצב בלתי אפשרי".
המדינה לא יוזמת. רכבי כיבוי נקנו על ידי המועצות המקומיות, לפעמים בתרומות; אין כל תקצוב ממשלתי לציוד לצוותי כיבוי מקומיים. וזה בחבל ארץ במלחמה. אנחנו כבר בתוך הקיץ הישראלי; אם הדברים ימשיכו כך, והמלחמה תתרחב, הגליל, אומרים כולם, יוכה בשריפות ענק חסרות תקדים. "אילולא צוות הכיבוי של מלכיה, האש של השריפות הייתה מגיעה לבסיס של גולני", אומר זלץ, "כיבוי אש עבדו מאוד קשה, אבל זה לא מספיק". כאמור, מדובר בתחום האחריות של בן גביר; ההצהרה החשובה עבורו השבוע היא שיש תפילות חופשיות של יהודים בהר הבית.
ביציאה מהחמ"ל פגשתי את ארז ברגמן. במקצועו, יו"ר קיבוצי הגושרים ומשגב עם. בימים אלה הוא עוסק בנושא האופטימי ביותר בגליל העליון: ההכנות לכך שהתושבים יחזרו הביתה. ברגמן, אל"מ במיל' שהיה בתפקידו האחרון סגן מפקד אוגדה, החליט לחזור עם משפחתו לקיבוץ שניר. "לפני חודש וחצי. אמרנו – די עם המלונות". רעייתו והוא שם "מטעמי ציונות", כלשונו. הם עם ילדים. "לא קל. סביבה רועשת. אזעקות והיישוב לא באמת חי. זה קושי חברתי. לחיות ככה זה מורכב מאוד". הוא אומר שסדרי העדיפויות להחזרת התושבים הם "ביטחון, חינוך וטיפול בתשתיות שנפגעו. בנינו תרחיש של הפסקת אש בדרום שאחריה האש נעצרת בצפון. זה היה גורם לתנועה של חזרה הביתה, ורצינו להיות מוכנים".
ברגמן מעריך שביישובים המפונים יש בין 10% ל־15% שכבר לא יחזרו אף פעם. הם יהגרו לנקודות דרומיות יותר. "ואם שנת הלימודים הבאה תוחמץ, ואנשים לא יוכלו לשוב בקיץ, אפשר להעריך שנאבד כבר בין רבע לשליש מהאוכלוסייה". "לנו", הוא אומר, "יש את הזיק של לגור בגליל. הזיק של הציונות. אבל עוד שנה ככה בשניר – זה לא יחזיק".
המועצה שקקה חיים, והייתה עמוסה באנשים בעלי תושייה; איש מהם לא נראה מדוכא. איפה הם, ואיפה ממשלתם. ברחבי הצפון כעת מעמידים עמדות ביצור מבוטנות, המכונות "תומר". שיפור הביטחון ביישובים. "אצלנו בשניר", אומר ברגמן, "ישר קפצו שהעמדות יפגעו בעצי האלון". הערת אגב קטנה, אבל היא גרמה לי מידה בלתי סבירה של סיפוק. היו בה את כל התקוות כולן.
