באחד הביקורים שלי במקלט לנשים נפגעות אלימות במשפחה וילדיהן פגשתי את אילנה, בת 43, אמא לשני ילדים חמודים במיוחד בני שש וארבע. חמישה חודשים חלפו מאז שחייהם נקטעו באכזריות והם נכנסו למקום הזה, שבחלוף הזמן, כך תיארה בפניי, הפך ליותר בית ממה שאי פעם היה להם.
כששאלתי אותה על התנאים במקלט, היא סירבה להתלונן. "היה לנו הכל", סיפרה, "בית גדול באחת הערים העשירות בארץ, חיינו בשפע. לבעלי ולי היו קריירות מצליחות, לו עדיין יש. כלפי חוץ החיים שלנו תמיד נראו מושלמים, כנראה בגלל זה אף אחד לא היה מסוגל לתאר לעצמו שאני חיה בגיהינום, גם כשהייתי מגיעה חבולה לעבודה בבוקר. הוא מצחיק, שנון, כובש, מצליח, ההפך הגמור ממה שהיית מדמיינת כשאת חושבת על בעל אלים, ההפך הגמור ממה שהיית מדמיינת כשאת חושבת על מערכת יחסים שצריך להיזהר ממנה. אני פה, והוא ממשיך את חייו כרגיל. אני מבועתת מהמחשבה שהוא ייכנס למערכת יחסים חדשה ותהיה עוד אישה בעולם הזה שתעבור את הסיוט שאני עברתי מבלי לדעת מה האיש הזה מסוגל לעשות".
השבוע, לאחר שפורסם כי ראש מועצת לקיה, אחמד אלאסד, חשוד בתקיפה של אשתו, בעבירות אלימות במשפחה ובעבירות פוליגמיה, חשבתי על אילנה ועל כל שאר הנשים שפגשתי בשנים האחרונות שסיפורן לא עלה על סדר היום התקשורתי. שבני הזוג האלימים שפגעו בהן הם לא דמויות ציבוריות, ולכן תמונתם לא פורסמה בחדשות עוד בטרם הוגש נגדם כתב אישום. שכמעט ואף אחד לא מכיר בגיהינום שעבר עליהן.
חשבתי על כל שאר הנשים שמגיע להן שסיפורן יישמע, שמגיע להן לחשוף את המנוולים שצילקו את גופן ואת נפשן, אבל במקרה הטוב הן זוכות לספר את סיפוריהן בעילום שם, תחת טשטוש קפדני ועיוות מסיבי של כל פרט שעלול לחשוף אותן - כולל פרטיו של זה שפגע בהן שנשארים גם הם מעומעמים, לכל הפחות. רובן נאלצות להמשיך לשתוק ולהתחבא אף שהצדק איתן. גם אם הן רוצות לשתף את העולם בעוול הנוראי שנגרם להן, גם אם הן מבקשות שגם המקרה שלהן יזכה לליווי ולביקורת ציבורית, גם אם מגיע להן שכל אדם במדינה יכיר את פרצופו של אותו אדם שפגע בהן.
הדר גיל-עדצילום: קובי קואנקסאבל זה לא קורה, ובזמן שהן נאלצות לעצור את חייהן, לעזוב את מקום עבודתן, לקטוע קריירות, להתנתק מכל הסביבה התומכת שלהן ולהתחיל את חייהן במקום חדש, האדם שפגע בהן ממשיך לנהל את חייו באין מפריע, בלי שאף אחד יכיר במה שעשה ובכמה שהוא מסוכן. בדיוק בגלל זה החלטתו של שופט בית משפט השלום בבאר שבע לפרסם את שמו של אלאסד חשובה והכרחית, לא רק בגלל תפקידו הציבורי. בהיעדר כלים להגנה על נשים נפגעות אלימות במשפחה, במציאות שבה צווי הגנה מופרים על ימין ועל שמאל, כשחקיקה מצילת חיים שאמורה לאפשר פיקוח על גברים אלימים נמרחת כבר עשור, שכל מה שיש למדינה להציע לנשים שנמצאות בסכנה זה להיכנס למקלט - אסור לתת למקרים כאלה לחמוק מהרדאר הציבורי.
לאחרונה פנתה אליי אישה נפגעת אלימות במשפחה שביקשה לחשוף את סיפורה. בן זוגה לשעבר כבר ריצה מאסר על כך שפגע בה, אבל מאז שהוא שוחרר היא אובחנה ברמת מסוכנות גבוהה ולכן מתגוררת בימים אלה בדירת מסתור. זה בלתי נתפס שהוא מסכן אותה, אבל היא זו שצריכה להכניס את עצמה לכלא. להתחבא. היא יודעת שמסוכן עבורה להיחשף, שגם אם תתראיין בעילום שם הוא יידע שזו היא, אבל היא לא מוכנה לשתוק עוד. היא דורשת צדק, גם אם הוא יעלה בחייה. שגם במקרה שלה - הבושה תעבור צד.
- הדר גיל-עד היא עיתונאית ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
