הוא היה, לאורך יותר מ-20 שנה, האיש שלנו בעזה, הכתב הישראלי הבכיר והמקושר ביותר במקום הכי מתקתֵּק בגיהינום, והוא לא ידע. "לא חשדתי אפילו. גם אני חשבתי שפניו של חמאס להסדרה. ובשנים האחרונות כמעט לא עסקתי בחמאס, כי זה באמת לא עניין אף אחד. לא ידעתי על ועידת 'אחרית הימים', שבה הם חילקו את הארץ לקנטונים ואמרו שהם הולכים לכבוש את ישראל, למרות שהמידע היה גלוי. לא הבנתי משהו שאין דרך להבין אם אתה לא בשטח: את הטירוף. איך סינוואר העביר אותם שטיפת מוח דתית מ-2014".
אז שלומי אלדר ידע ב-7 באוקטובר בערך כמו שכולנו ידענו; קרוב לכלום.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מה הוא יודע עכשיו? שאנחנו לא קולטים את סינוואר באמת. "ב-7 באוקטובר לא הבנתי דבר אחד: מה הבן זונה הזה סינוואר חשב לעצמו. כי הוא הפר את קוד 'אלימות מבוקרת' בדנ"א של חמאס: לעשות פיגועים, אבל להיזהר לא להגזים כדי שישראל לא תחסל אותם. וב-7 באוקטובר זה הופר. אז הלכתי לנתח את אישיותו של סינוואר ולמדתי עליו שני דברים: שאין אצלו גבולות – גם אם ימותו 100 אלף פלסטינים במלחמה זה לא מעניין אותו, הוא רק רוצה לשחרר את כל האסירים שאצלנו – ושהוא מקיים הסכמים".
אז למה לא הגענו איתו להסכם חילופי שבויים?
"יכולנו להגיע כבר ביום הראשון. אתה היית מוכן לתת 3,000 אסירי חמאס, כולל עבדאללה ברגותי, מתכנן פיגוע מלון פארק, כולל חסאן סלאמה, המתכנן של פיגועי 96'? אתה מוכן לתת את כולם?"
זה לא באמת היה על השולחן, לדעתי.
"אתה רציני? זה היה על השולחן מהיום הראשון! ולו אני בתפקיד מקבל החלטות – וסליחה על השימוש במילים שאני לא משתמש בהן – אני מבין שזיינו אותי ותפסו אותי בביצים. זו הייתה הסיטואציה. יש 1,300 נרצחים, יש 250 חטופים כולל ילדים, ואם אתה אומר לי: אני איכנס לעזה ואהרוג כמה שיותר ואאלץ אותם להחזיר – וזה מה שמוכרים למשפחות החטופים – אני אומר לך באחריות, ועם כל הקרדיט המקצועי שלי: ככל שתלחץ עליהם, כך מחיר החטופים יעלה. זה הוכח לאורך כל ההיסטוריה שלנו עם חמאס. ברגע שהרגת יותר מ־40 אלף פלסטינים, המחיר רק עולה".
אז תן להם את 3,000 האסירים שלהם.
"הייתי נותן את כולם. ואז הייתי מחסל את סינוואר, את הנייה ואת אמא של הנייה. אבל אצלנו לא פעלו בהיגיון, וחמאס ישרוד את המלחמה ולא יחזיר את החטופים, כי אין לו אינטרס. כשנתניהו אומר: 'נחזיר חטופים ונמשיך במלחמה', הוא בעצם אומר לסינוואר: תשחרר, ואחר כך אני אהרוג אותך. למה שסינוואר יסכים לתת את תעודת הביטוח היחידה שיש לו?"
אז לדעתך החטופים שנותרו בעזה, אלו שלא יחולצו במבצע כמו שהיה בשבת, אבודים?
"נכון לעכשיו, לצערי, כן".
אבל בשעות הערב המוקדמות של 7 באוקטובר, שלומי אלדר, 67, רק ישב על מרפסת דירת הגג שלו בנס-ציונה ובכה.
הוא היה – לא בהכרח בסדר הזה – מובטל, דיכאוני, מנסה להתאושש ממה שנראה והרגיש כמו התמוטטות עצבים, וכל זה עוד לפני שאשתו מיכל ניגשה אליו עם הבשורה הנוראה.
"שמונה-תשע בערב, בטלוויזיה רצו כותרות על 120 הרוגים. ואז אשתי דיברה עם מישהו מפיקוד דרום, ופתחה את דלת המרפסת, פניה לבנים, ואמרה: 'יש 900 הרוגים'. פרצתי בבכי. אני לא מתבייש בבכי. ועשיתי דבר אחד: יש לי דגל שחילצתי ביום הנסיגה מעזה בהתנתקות מאיזה ילד פלסטיני שעמד לשרוף אותו. הוצאתי ותליתי אותו פה, על המרפסת, והחלטתי: עכשיו אני ישראלי".
זה אולי נשמע טיפה קיטשי, אפשר כמעט לדמיין את השקיעה באותו ערב על המרפסת הגבוהה ואת אלדר קושר את הדגל המתנפנף א-לה אביב אלוש בקמפיין ממשלתי פטריוטי, אבל אין רחוק מהמציאות מזה; כי אלדר ניצב שם, על המרפסת, ברגע השיא של התקופה הקשה והמורכבת בחייו. בשיא המשבר האישי שלו.
באוגוסט 2022 הוא חזר מארה"ב לאחר עשר שנות התנתקות מטעם עצמו. בדיוק שנתיים אחר כך, באוגוסט 2024, הוא כבר עמד לחזור בו מחזרתו.
"הרגשתי כאילו עשיתי תאונת דרכים קשה, וב־15 באוגוסט עמדנו בפניי שתי ברירות: הזמנתי מכולה לארה"ב, ובמקביל הובלה לנס-ציונה. הסתיים לנו החוזה בדירה ששכרנו בגני תקווה אחרי שחזרנו לארץ, ועד הרגע האחרון לא ידענו אם אנחנו נשארים או חוזרים לארה"ב. ואז הבן הגדול שלי אמר לי: אני מזהה מה הבעיה שלך – שאין לך תחושה של בית".
בשלב ההוא, אלדר כבר באמת לא הרגיש בבית בשום מקום. שזה משונה מאוד, אם לקחת בחשבון את מרכזיותו העצומה בשיח התקשורתי הישראלי ואת האהבה הכללית הגדולה כלפיו הוא הרי היה כתב מדיני בערוץ 10 והפך בשיאו לאחד העיתונאים והפרשנים הבולטים והייחודיים בישראל לענייני עזה, חמאס והסכסוך בכלל. הוא עשה סרטים זוכי פרסים בינלאומיים כמו "חיים יקרים"; הוציא ב-2012 את הספר "להכיר את חמאס"; והיה אחראי, במידת מה, להחלטת הממשלה לסיים את מבצע עופרת יצוקה, בעקבות השידור החי המצמרר שבו העביר את זעקותיו הטלפוניות של הרופא הפלסטיני ד"ר אבו אל־עייש, ששלוש בנותיו נהרגו מפגיעת פגז צה"לי בביתו.
והוא הפך למותג בזכות עצמו, כי אצל אלדר הכל היה, לפני הכל, אישי ופרטי. הכל נגע לו באופן שלא איפשר לו מעולם להישאר לעמוד מנגד, או אפילו רק כעיתונאי בלתי תלוי. הוא לא רק לקח צד, הוא גם לקח חלק; קפץ ראש לתוך הסיפורים האנושיים שהביא, גם כשלא פעם ראשו נחבט בקרקעית. הוא לא חשב פעמיים בטרם פעל בכל דרך להצלת משפחה פלסטינית שבנה התינוק קיבל תרומה לטיפול במחלתו הגנטית בעקבות כתבה ששידר (מה שהפך לסרט "חיים יקרים"), וגם בימים אלה הוא מקדם, באופן פרטי ותקשורתי, את הצלתה של ילדה בת עשר שנותרה לגמרי לבדה בעזה, ובינתיים חולצה לקהיר בתרומות ישראלים ששמעו דרכו על סיפורה.
אלדר אולי פשוט רגיש מדי – או רגיש מספיק – עבור המקצוע ותחום הסיקור שבהם בחר. "כש'חיים יקרים' היה בשורטליסט של האוסקר, עשו הקרנה לחברי אקדמיה והמנחה אמרה לי: 'אתה בטוח שאתה כתב מלחמה? אין לך פרצוף כזה'", הוא נזכר. "אבל אם תראה אותי בשטח, אני אדם אחר שם. אני כמו שחקן שעולה על במה. פעם רוני דניאל, אללה ירחמו, אמר לי: אתה, אף אחד לא יכול לעצור אותך כשאתה בשטח".
אבל הרגישות שעצרה אותו שוב ושוב ליד כל מקרה אנושי בלתי נתפס ברצועה, גבתה ממנו מחיר שהלך והכביד. עופרת יצוקה הייתה מבחינתו מלחמה אחת יותר מדי. בסוף 2012, אלדר הודיע על פרישתו מערוץ 10. ב־2013 עבר עם המשפחה לוושינגטון, ומשם המשיכו לעיירה הקטנה רוקוויל שבמרילנד. הם התגוררו באזור כפרי, ליד נחל מפכה, עם איילים שהגיעו לחצרם וזכו כל אחד לשם משלו, וזהו.
אלדר התברג בכמה מכוני מחקר אמריקאיים נחשבים, ואפשר היה להניח שלא נשמע ממנו יותר. קיבלנו ממנו רק ד"ש אחד – עם הסרט המצוין "ארץ זרה" שעשה על עזיבתו את ישראל ותיעד, למעשה, את תחושת חוסר השייכות שלו והחשש מהאופן שבו ישראל משנה את פניה והופכת קיצונית יותר ויותר. "זה סרט שכולם אמרו לי עליו אחר כך: 'אתה חזית את מה שיקרה'. מה חזיתי, לא חזיתי ולא בטיח. אני, בחלומות הכי גרועים שלי לא חלמתי שאיתמר בן גביר יהיה שר לביטחון פנים", הוא אומר.
אבל השעון הביולוגי המושתל – מרצון או שלא – ברוב הישראלים העוזבים כאן, ומתקתק לאחור את המועד שבו החזרה לארץ תתחיל להפוך בלתי נמנעת, התחיל לצלצל אצל משפחת אלדר כעבור עשור בארה"ב. "לא רציתי לחזור", הוא אומר, "אשתי רצתה בשלב מסוים, כי יש מחיר לזה שאתה מהגר. הבדידות, ההבנה שאת אמריקה כבר לא תכבוש, שאתה חי חיים קטנים ושקטים, נוחים, בית גדול, היו לי שתי מכוניות חדשות, נכסים בדטרויט שקניתי, יכולתי לקום בבוקר בשקט, להרצות פה ושם, אין הופעה בעולם שלא ראיתי, ואחלה חיים. אבל בשלב מסוים אשתי אמרה: זהו, זה נגמר. ואמרתי לה: טוב לנו פה, עוד לא. אני לא רוצה לחזור לנתניהו שנכנס לי לווריד – כמו שעמוס עוז אמר: 'הגנרטור שמטרטר מתחת לבית'. רציתי להיות רחוק מזה".
ובכל זאת חזרתם.
"בדיעבד, זה היה מטומטם לדחות את הקץ. היה עדיף לי לחזור בשנה-שנתיים הראשונות ולא לעבור את המשבר האיום שעברתי כשחזרתי לישראל אחרי עשר שנים. כי הוא היה איום".
השבר התחיל כשאלדר חזר וגילה שכעבור עשור בחוץ, אף אחד בישראל לא באמת מחכה לו. "לא עניינתי אף אחד, גם לא ברמה התעסוקתית", הוא זוכר. "יכולתי לעשות עוד סרטים על הסכסוך ולא בא לי, כי אף אחד לא התעניין בו. באוניברסיטת חיפה ביקשו שאלַמד קורס על חמאס, התחלתי להכין מערך שיעורים ואז אמרתי: לעזאזל, את מי זה מעניין? הפיכה משטרית, ישראל הולכת למלחמת אחים, הפגנות כל יום, רוטמן. ואני נחשבתי כבר לזקן".
הוא חיפש עבודה ולא מצא. "אחד המפגשים הכי מעליבים היה עם ברוך שי, שהיה חבר טוב שלי מערוץ 10 (והפך למנהל מחלקת החדשות בכאן 11 עד לעזיבתו לאחרונה – ר"ש). הצעתי לו לתת לי את מגזין יום שישי שלהם והוא אמר: רעיון טוב. הזמין אותי לפגישה – שנקבעה באופן תמוה בארומה בכביש 443, בתחנת דלק – והגיע עם הסגנית שלו, אילאיל שחר. הרגשתי שזו הייתה הפגישה הכי מעליבה שהייתה לי בחיים, היא נמשכה בין חמש לשבע דקות, וחשתי שהמסר הוא 'מי אתה, הארכאי הזה שבא להגיד לנו איך לעשות טלוויזיה' ו'תשמע, מה שאתה מדבר איתנו זה היומן של שנות ה־90'. כי באתי ואמרתי להם את מה שאני אומר לכולם: תעשו יותר כתבות שטח, זו עיתונות נכונה יותר. השטח יותר חשוב מכל אחד שכף רגלו לא דרכה בעזה ופתאום נהיה לי מומחה חמאס, וכל אחד יושב באולפנים ומברבר פרשנויות שהוא קם בבוקר וניסח לעצמו".
אחרי שיצא מהפגישה ההיא אלדר הבין שהוא, למעשה, גמור. "שאני צריך למצוא לעצמי משהו אחר. ישבתי בבית וטיפסתי על קירות. במשך כמעט שנה שקעתי לסוג של דיכאון. אני אדם יוצר, ולא יצרתי. ויום אחד נסעתי לביקור בארה"ב עם הבן שלי, הגעתי שוב לבית שלי שם, לשקט שלי, לאיילים, לנהר, לירוק היפהפה, חזרנו לישראל, ולמחרת בבוקר קמתי ונתפס לי הגב ברמה שאני נכה. כאבים שלא יכולתי לזוז אפילו במיטה. וצעקתי, אשתי לא שמעה, התקשרתי אליה, הרגשתי כמעט מת. שלחו לי אמבולנס. אבל בהדרגה הכאב נחלש, והתברר שזה לא היה משהו בגב. ואז התחילו לי רעידות בידיים. סוג של התקף חרדה. הבנתי שזה משהו עמוק, נפשי, לא פיזי. אילצו אותי ללכת לפסיכיאטר, והוא אמר לי: 'שלומי, ההצעה שלי היא שתחזור לארה"ב, למחרת אתה אדם בריא'. הבנתי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים, אבל החלטתי שאני אתמודד בדרך שלי".
ההתמודדות הזו נמשכה – במידה כזו או אחרת של הצלחה – עד 7 באוקטובר. "לא היה יום שלא הייתי קם בבוקר ואומר לאשתי: 'היום אנחנו חוזרים לאמריקה. בואי לשם. היו לנו חיים טובים שם. אני כבר לא אהיה פה משהו. כלום. אני גם לא אהיה שם משהו. מקסימום אולי אני אפתח שם איזו מאפייה, כי אני אוהב לאפות'. והיא אמרה, 'בוא ניתן צ'אנס עוד שנה, השנה הראשונה הכי קשה'".
לצידו, ראה אלדר את בנו המתבגר מתמודד עם קשיים לא פחותים משלו. "הוא חזר משם אמריקאי לחלוטין. הלך פה שנה ראשונה לבית הספר, לא הבין את השפה, 'יא מזדיין', 'יא אוכל', הוא לקח את זה באופן אישי, לא הבין מה רוצים ממנו. לארה"ב הוא הגיע בכיתה א' ולפה חזר בגיל 16 וחצי, והוא חולם כל הזמן לחזור לאמריקה, מתגעגע לחברים שלו. היו לו שם הרבה חברים, הוא שיחק בייסבול. פה הייתה לו שנה ראשונה בלי חברים בכלל. נידו אותו".
כך קרה שבאוגוסט האחרון הגיע היום שבו נעצרה המשפחה בצומת אלדר: מצד אחד, מכולה לארה"ב. מצד שני, הובלה לנס-ציונה. עכשיו תבחר.
הוא בחר בנס-ציונה. ואז טיפס על הקירות גם שם.
ואז הגיע 7 באוקטובר. והרלוונטיות של אלדר נולדה מחדש. "הנושא שלי הפך להיות הכי חם ולא צפיתי את זה", הוא אומר.
חצי שנה מאוחר יותר, אלדר משלים בתוך חודש שני סרטי טלוויזיה ארוכים, מוביל פודקאסט מואזן מאוד ומוציא גרסה מעודכנת של ספרו "להכיר את חמאס" מ-2012, עכשיו תחת השם: "חמאס – מתנועה חברתית לפשעי מלחמה" (הוצאת "כתר"). "ואני בעשייה. האם אני בוכה על מה שקורה למדינתי? אני בוכה כל יום. האם אני חושב שבעוד שנה-שנתיים אני עלול להגיד שוב 'ויתרתי'? אני מקווה שזה לא יקרה, אבל קורים פה דברים מפחידים".
אחרי 7 באוקטובר הוא עשה שני דברים: "הלכתי להבין איפה טעיתי בקונספציה שלי, והלכתי לראות את סרט הזוועות של דו"צ".
אז איפה טעית?
"גם אני הייתי שבוי של התפיסה שתוך חודש מביסים את חמאס, ולא הבנתי כמה הם באו עם קנאות דתית מטורפת של שטיפת מוח. כמה סינוואר הפך את עזה לענייה, אנשים שלא העזו לעמוד בתור לאונר"א באו למסגדים לקבל ארוחה חמה ושיעור בקוראן. ושם הם קיבלו את 'סורת אל־פאג'ר' ו'סורת אל־עמראן', שמדברות על אנשים שהם 'תת־אדם' ועובדי אלילים. הדור הצעיר בעזה שלא הכיר אותנו – כי הם כבר כמעט לא עובדים בישראל – הם עכשיו בוגרים, עברו שטיפת מוח, ולכן כשאתה רואה את סרט הזוועות ואת הדרך שבה הם מחסלים ושורפים, אתה מבין שהם לא מתייחסים אלינו כאל בני אדם. הם באו מתוך אמונה וקנאות דתית".
היית מיודד עם איסמעיל הנייה, שבתחילת דרכו דחף להודנה של 25 שנה. מה קרה לו?
"הנייה היה מאוד פרגמטי. הוא הזמין אותי לדבר איתו כמה פעמים. שאלתי אותו פעם, תגיד, למה שנעשה איתכם הודנה ל־25 שנה ואז תתהפכו עלינו? והוא אמר, 'יא שלומי, אתה צריך להבין, אנחנו אנשים דתיים, אנחנו לא יכולים לוותר על אדמת הוואקף. אם נוותר, אנחנו כופרים. בוגדים. אז אנחנו אומרים: ניתן לדורות הבאים שיקבעו עבורנו'. אחרי עופרת יצוקה הוא ניתק איתי מגע. הוא אמר: עצם המחשבה על שלומי אלדר מגעילה אותי".
"התחילו להזרים כסף לחמאס, כי זה נוח לנתניהו שיהיה חמאס מאחורי גדר אלקטרונית ואבו–מאזן בתור האיום הגדול, ואיראן–איראן–איראן. כי נתניהו צריך אויב. אם זה לא חמאס, אז אבו–מאזן, ואם לא אבו–מאזן, אז השמאל"
מה עוד לא הבנת, לקראת כתיבת הגרסה החדשה של הספר?
"איך הצבא הזניח הכל, כולל 8200 שזנחו את כל הגורם האנושי והיום הכל שם זה סייבר בלי ניתוח. אמ"ן מחקר דיברו איתי בשבוע השלישי למלחמה, ואתה מבין כמה מעט הם יודעים על עזה. זה הדהים אותי. וגם אני לא הבנתי כמה טחו עיני המודיעין מלראות את העוצמה הצבאית הזו, ואיך הפכו את עזה למחסן נשק עצום שידעו עליו כבר ב-2014, אבל החומר הזה לא נותח".
הדבר הבא שאלדר עשה היה לחזור לספרו על חמאס ולהתחיל לכתוב אותו מחדש. "הספר מסתיים במקור עם שחרורו של גלעד שליט. הוצאתי ממנו 150 עמודים לא רלוונטיים, והוספתי לו עוד 200 עמודים – ארבעה פרקים".
אלדר חקר לעומק את השינוי שעבר חמאס מאז שחרור יחיא סינוואר ב-2011 וחזרתו לעזה, ואת האירועים הפחות מדוברים שהתרחשו ב־7 באוקטובר. הוא מספר, בין השאר, על טארק אבו־עראר, רופא בביה”ח ברזילי ומתנדב באיחוד הצלה, שיצא לשטח באותו יום, נתפס על ידי חוליית מחבלים ונורה ברגלו. “הם קשרו אותו לעץ למשך שלוש וחצי שעות, ובזמן הזה הוא ראה את המחבלים מחסלים 30 ישראלים, והדבר המעניין הוא שהוא שמע אותם מדברים בשפה שהוא לא הבין והיא לא ערבית. הוא לא יודע אם זו פרסית או צ’צ’נית, אבל הוא מעיד שגם המראה שלהם לא היה פלסטיני בכלל. זו מבחינתי העדות הכי אמינה שהיו שם גם מחבלים לא פלסטינים, ושמעתי מכמה כיוונים עדויות על אנשים שדיברו בשפות זרות”.
6 צפייה בגלריה
איסמעיל הנייה. ''היה מאוד פרגמטי''
(צילום: Majid Asgaripour/WANA (West Asia News Agency)/REUTERS )
בספר המחודש, אלדר מראה גם איך, מהצד שלנו, נתניהו בנה – בכוונת מכוון פוליטית – את הקונספציה השגויה שלפיה חמאס מורתע, והתעלם מכל האזהרות ותרחישי האימים שהובאו לידיעתו.
"בעיקר מ־2014, נתניהו מבין שהוא כבר לא חזק מול חמאס", אלדר מסביר. "הפתרון שלו: נבנה גדר ונחפש אויב אחר. והאויב האחר שלו – לצרכים פוליטיים בלבד – זה אבו-מאזן. הוא מפטר את ציפי לבני ויאיר לפיד ומבין שהוא הולך לדרך חדשה, שבה הוא יצטרך את הימין והחרדים איתו לממשלה יציבה שתשלוט לעד. לחרדים ייתן כסף, למתנחלים התנחלויות וכסף, והוא ישלוט לנצח. והוא עושה את הדבר הכי חמור שקרה לישראל, לדור שלנו ושל הילדים שלנו, ואומר שאבו-מאזן הוא מחולל טרור ופיגועים. באותה עת, ב-2015, יושבים יורם כהן ונדב ארגמן אצל אבו-מאזן בבית כל יום חמישי לסירוגין, אוכלים יחד דגים, ועוצרים אינתיפאדה. עד כדי כך שאבו-מאזן היה אומר להם איפה יש חוליה של חמאס, 'אנחנו לא יכולים לעצור אותה, לכו אתם תעשו את זה'. והם מבינים שאבו-מאזן הוא נכס, אבל נתניהו הופך אותו לנטל.
"יש כאלה שמשתעשעים ברעיון לחזור לגוש קטיף, שכחו כמה הגוש היה מטוּוח בכבישים, איזה פיגועים מטורפים עשו שם. כל אלה שמדברים על החיים הנהדרים שהיו להם שם, בוא נרגיע אותם, והבן שלי, שיתגייס בעוד שנה, לא ישמור עליהם"
“ואז מתחילים להזרים כסף לחמאס, כי זה נוח לנתניהו שיהיה חמאס מאחורי גדר אלקטרונית ואבו-מאזן בתור האיום הגדול, ואיראן-איראן-איראן. כי נתניהו צריך אויב. אם זה לא חמאס, אז אבו-מאזן, ואם לא אבו-מאזן, אז השמאל".
כמה אתה מושקע רגשית בנתניהו?
"אני לא אוהב אותו ולא רוצה לראות אותו ראש ממשלה, כי אני רואה בו אחראי גדול למה שקרה ב-7 באוקטובר. הייתי כתב מדיני ב־99' כשהוא הפסיד לברק, עמדתי לידו וליד שרה כשכל הצלמים, בשנייה אחת, עזבו אותו ורצו אל ברק ונאווה שהגיעו, והוא נשאר לבד שם, וראיתי את העלבון בעיניים שלו. ידעתי שהוא הולך עכשיו הביתה לתכנן את החזרה שלו, ושהחזרה שלו תהיה קטלנית. זה יהיה לתפוס את השלטון ולא להניח לו אף פעם".
זה אומר שגם עכשיו הוא לא ילך?
"רק בדרך דמוקרטית. מיוזמתו, לא. אבל אני חושב שנתניהו כבר מזמן לא איתנו. הוא מתכחש לאחריות שלו למחדל הזה, וזה אומר שהוא לא איתנו".
בראש?
"כן. אם נתניהו חושב שנכנסת לרפיח והשגת תמונת ניצחון ותחזיר את החטופים והעם ימחא לך כפיים, הוא לא איתנו. אנחנו הפסדנו ב-7 באוקטובר, ולא משנה מה נעשה. אני חושב שיהיה לנו קשה להפיל את חמאס כשהפלסטינים מונים 40 אלף הרוגים וחמאס עדיין מתפקד".
אז המלחמה כרגע מיותרת?
"לא הייתה מלחמה מוצדקת ממנה, אבל דרך ההתנהלות שלנו היא הכי מטופשת שאפשר. נכנסנו באטרף, 'בואו נשמיד את עזה, נוריד את כל הבניינים', וכשאתה זורק חמש טונות פצצות ומשטח את עזה, על כל מחבל בודד שהרגת והגיע לו למות, נהרגו עוד 200 בדרך, כולל חטופינו. ובאנו מצפון והתקדמנו דרומה – תקרא כל דוקטרינה מלחמתית מאז מלחמת העולם השנייה: אתה אמור להגיע מצפון ומדרום בו-זמנית, לסגור אותם באמצע - ואז הם נכנעים. מה אנחנו עשינו? נכנסו מצפון, ובמקום להבריח את חמאס הברחנו את האוכלוסייה. עכשיו אתה תקוע שם, יש לך 40 ומשהו אלף הרוגים, כל העולם נגדך ויש גם אנשים שחוגגים – ינון מגל ונוה דרומי וכל השאר – שהנה ל"ג בעומר החדש. אני ראיתי שלסכסוך יש פנים, ויש גם ילדים, ויש לי הרבה חברים שם".
אלדר מסתכל על עזה כמו שאף ישראלי לא. הוא קשור למקום לפרנסתו, אבל גם בעבותות של אכפתיות, חמלה, זיכרונות ותיעוב. הוא הגיע לרצועה לראשונה ב-92' בעקבות ידיעה חדשותית שקרא על ילדים בני תשע ועשר שנפגעים מירי כוחותינו, "ואמרתי, אני הולך לעשות כתבה ליומן. חזרתי עם חומר מטורף: ילדים פצועים בעיניים וקטועי רגליים מירי של צה"ל".
מאז ועד עזיבתו לארה"ב, אלדר עשה בעזה את מה שכמעט אף כתב אחר לא עשה: הוא ראה. ראה באמת. "הייתי עובר ורואה דברים שמבחינת הפלסטינים זה רגיל – למשל, יום אחד אני נכנס למחסום ארז ורואה בית הרוס שאנשים עומדים עליו עם קונגו ומוציאים ממנו את הברזלים המקומטים וההרוסים בעבודה קשה. שבוע שלם אני רואה אותם עושים את זה, ויום אחד עצרתי ושאלתי. והם אמרו: הרסו לנו את הבית כי ירו מאחורינו קסאמים, ואנחנו רוצים לבנות את הבית שלנו מחדש, ואין ברזלים. שידרתי על זה כתבה, ומישהי מרמת אפעל טילפנה ואמרה: אני רוצה לתרום להם כסף לבנות את הבית. שמה כסף במעטפה, באתי, לקחתי, דפקתי להם בדלת ואמרתי: הנה יש פה כסף, תבנו. מבחינתם זה היה מטורף: אלה שהרסו להם את הבית באים ונותנים להם כסף לבנות".
מה יקרה עכשיו בעזה? חמאס יוכל להמשיך לשלוט שם?
"לא. הפלסטינים שם ירצחו אותם, כולל את סינוואר ואחרים. שמע, יש שם הרס מוחלט. יש שם אנשים שאין להם יותר מה לאבד. תשמע איך הם מדברים. חמאס יפחד להוציא את האף. מי שיבוא איתם חשבון ויחסל אותם יותר טוב מאיתנו אלה הפלסטינים. יש אנשים בעזה שיעשו את זה, ואני שומע את זה מהרבה אנשים".
באופן אישי, אהבת את עזה?
"רק מבחינה עיתונאית. זה היה אזור שהוא חלומו של כל עיתונאי: אתה לוקח מצלמה, לוחץ רקורד ויש לך סיפור. אבל יש כאלה שמשתעשעים ברעיון לחזור לשם, עושים אידיאליזציה של המקום. שכחו כמה גוש קטיף היה מטוּוח בכבישים, איזה פיגועים מטורפים עשו שם. כל אלה שמדברים על החיים הנהדרים שהיו להם שם, בוא נרגיע אותם, והבן שלי, שהולך להתגייס בעוד שנה, לא ישמור עליהם, את זה אני אומר באופן ברור. הוא צריך להתגייס לצבא – ברגע שהבאנו אותו לכאן מארה"ב זה היה ברור – אבל האם אני סומך על שיקול הדעת של ההנהגה המדינית בישראל? ממש לא. על ההנהגה הצבאית? ממש-ממש לא".
בן בוגר יותר שלו, בן 19, כבר עזב את ישראל, ולומד כיום בקולג' בגלזגו. הבן הנוסף צפוי להתגייס עם פרופיל קרבי. "אני מקווה שהוא יהיה בתפקיד בעל ערך", אלדר מנסה להישאר מאופק, אבל המחשבות מייסרות אותו, וכשטובת בנו לנגד עיניו הוא שוב נודד בדמיונו לרוקוויל, מרילנד. "תשמע, הבית שלי שם עדיין קיים, אבל כמה שאני אגיד 'הבית שלי', אני זר שם. לפני חודשיים נסענו לבקר בבית ברוקוויל ונכנסנו בעת ערב כזאת בעונה של הפריחה, הכל מסביב פורח, ירוק וצבעוני, והשמש ככה שוקעת, והניקיון הזה, ואמרתי לאשתי: איך חשבתי לעצמי שנחזור לארץ ואני לא אתחרפן".
האם החרפון עבר לו סופית? לא בטוח. הבן שלו, הוא אומר, עדיין כועס עליו מדי פעם על שהחזיר אותו לכאן. גם הוא, מדי פעם, עדיין כועס על עצמו. "אבל אני מסביר לו שלא הייתה לי ברירה אלא לחזור".
6 צפייה בגלריה
איתמר בן גביר. ''אם הוא יהיה ראש ממשלה, אני אגיד שהכול אבוד''
(צילום: Menahem Kahana / AFP)
אתה מאמין לזה?
"לא".
מה ישבור אותך?
"הבן שלי אומר לי: יום אחד בן גביר יהיה פה ראש ממשלה. אם זה יקרה, אני אגיד שהכל אבוד. עד אז יש לנו את כל היכולת לשנות, ואני החלטתי, במסגרת תהליך ההחלמה שלי, שאני מחפש את הטוב, ומצאתי אותו בכל מקום. באנשים בקריית־שמונה, במטולה, בשדרות, בניר עוז ובחולית. אנשים שהם כמוני. הנה, בא אליי אתמול מישהו לתקן לי את מכונת הקפה, עם זקן עבות כזה, והוא אומר לי: 'לא התגלחתי מאז 7 באוקטובר. כל יום אני מסתכל במראה, ואני עדיין באבל'. וכל מה שרציתי לעשות זה לחבק אותו. אז כן, יש אנשים כאלה. יש אנשים שמתאבלים מ-7 באוקטובר, ויש שיורקים על משפחות חטופים".
