בשנה הראשונה לכהונתו של בנימין נתניהו יום הזיכרון נפל בחמסין. בירושלים החום היה כבד במיוחד. נתניהו הציב לעצמו שתי משימות. האחת, לשאת את נאום ראש הממשלה למשפחות השכולות, במסגרת הטקס בבית הקברות הצבאי בהר הרצל; השנייה, לעלות אל קבר אחיו יוני, בחלקה מעל רחבת הטקס. בשב"כ נערכו בהתאם: סגרו את ההר כולו במגנומטרים וערכו בדיקות מדוקדקות לכל הבאים. התוצאה הייתה קשה: תורים ארוכים השתרכו בשמש הקופחת. הצפירה השיגה את האנשים לפני שהספיקו להגיע לקברי יקיריהם. בשנה ההיא הורים שכולים ממלחמת העצמאות היו עדיין בחיים. סידורי הביטחון הוסיפו סבל מיותר לכאבם.
לאחר כמה ימים דיברתי עם נתניהו, ביוזמתי. תיארתי באוזניו מה שראיתי. מה אתה מציע לעשות, שאל. הצעתי לו להפריד בין שתי המשימות, הנאום לחוד והעלייה אל קבר אחיו לחוד. הוא השתכנע. בשנים הבאות הוא נהג לפקוד את קבר אחיו בערב הקודם, לפני הצפירה שפותחת את יממת הזיכרון. שב"כ הסתפק באבטחת רחבת הטקס, והמשפחות הגיעו בזמן אל החלקות.
באחת הקדנציות הבאות הגיע צוות צילום של לשכת ראש הממשלה אל הר הרצל בלילה, בחשאי, לצלם את ראש הממשלה ורעייתו, אולי גם בנם, ליד קבר האח. לא הבנתי למה חשוב לנתניהו לתת פומבי למעמד אינטימי לכאורה, פרטי לכאורה, אבל רצונו כבודו. הזרימה של המשפחות השכולות להר בבוקר המחרת לא נפגעה, וזה העיקר.
ביום שלישי הבא יחול יום הזיכרון, וכמו בכל שנה יתמלאו בתי הקברות הצבאיים במשפחות הנופלים, בחברים לנשק ובנציגי היחידות. לקראת היום הזה עלו בתנועת המחאה נגד המהפכה המשפטית שאלות שבהוויה הישראלית אין טעונות מהן: האם להכניס את המחאה אל בתי הקברות, האם לדרוש שהפוליטיקאים ייעדרו הפעם מהטקסים, האם להפריע בכוח לנאומים של ראש הממשלה והשרים. לאגף הרדיקלי במחאה היה תקדים להיאחז בו: ביום הזיכרון אשתקד קטע פעיל הליכוד משה מירון בצעקות את נאומו של ראש הממשלה בנט. מה שהיה טוב לליכוד טוב גם לנו, טענו המוחים.
שר הביטחון יואב גלנט יזם שורה של דיונים במגמה להתאים את מתכונת הטקסים למצב החדש. הדיונים התבטלו: לאחר שנתניהו הקפיא את אישור החוק למינוי שופטים גלנט סבר שהם מיותרים. הטקסים יתנהלו כמו בכל שנה, עם שרים וחברי כנסת שינאמו בהם.
השאלה היא מה יעשו מולם המפגינים: לכאורה, המחאה נוגעת בנושאים שרלוונטיים ליום הזיכרון — השתמטות משירות מול נשיאה בנטל, ציות לממשלה מול ציות למשפט, הכרעת הרוב בבחירות מול ערכי מגילת העצמאות. מה גם שהמוחים טעונים באנרגיות שדוחפות אותם להפגין בכל מקום, בכל זמן, בכל דרך, גם מול בתים פרטיים של שרים, גם מול סוסי משטרה ומכת"זיות, גם בנתיבי איילון. יש ביניהם צעירים שמוכנים ללכת מאוד רחוק: שום דבר לא יעצור אותם, גם לא חומה של בית קברות צבאי.
הקריאות נגד בנט בטקס בשנה שעברה
(צילום: לע"מ)
אף על פי כן, אני חושב שנכון לשני הצדדים להותיר את בתי הקברות הצבאיים מחוץ לתחום. לתנועת המחאה תצמח רק טובה מ-24 שעות של שקט. נדמה לי שרוב הישראלים, בכללם אלה שמקפידים להפגין בכל מוצאי שבת, יעריכו את השקט הזה. אירועי יום העצמאות שייפתחו אחר כך יספקו למחאה שפע הזדמנויות לומר את דברה.
בחמשת החודשים וחצי שעברו מאז הבחירות נתניהו ושריו נפלו לכמעט כל בור שנקרה בדרכם. יש להם בעיה בבחינת המציאות: הם רואים אותה אחרת מרוב המשתתפים בסקרים, אחרת מצמרת המשק, אחרת מראשי מערכת הביטחון וידידי ישראל בעולם. נתניהו מתמקד אך ורק בבוחרי הימין שנטשו את הגוש: אותם ורק אותם הוא מבקש לשכנע.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיבקדנציה הראשונה שלו אפשר היה להשיא לו עצות. עכשיו ספק אם יש טעם: הוא יודע הכל. אף על פי כן הוא ייטיב לעשות אם ימנע מחבורת המשתמטים בממשלה שלו להגיע אל בתי הקברות. אם איתמר בן גביר מתעקש לנאום, שינאם על קבר ברוך גולדשטיין בקריית ארבע; אם בצלאל סמוטריץ' מתעקש לנאום, שינאם בתחנת הדלק בכניסה לקדומים. זה נכון גם לגבי האחרים: מי שדילג על הבקו"ם איבד את הזכות להתכבד בזכר הנופלים.
טוב יעשה אם יצייד ערב יום הזיכרון את השרים וחברי הכנסת שלו בדפי מסרים שאסור לסטות מהם: לא להאשים; לא להתווכח; לא להתפאר בהישגים שלא היו. יום הזיכרון מבקש קודם כל צניעות: להרכין ראש; להמעיט בדברים. טוב יעשה אם יחיל את הכללים האלה גם על עצמו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
