זו השעה של מנהיגים. גם פוליטיים וגם אחרים. הם אמורים לנתב את המחאה. הם אמורים להציג אלטרנטיבה, שעד לרגע זה הם לא הציגו. והמלאכה קשה. משום שעד היום לא הייתה הצעה אחת שהאוליגרכיה המשפטית אמרה לה כן. ולמרות זאת, הולך ומתגבש קונצנזוס על הצורך בשינוי. איזה שינוי? מה זה אומר? עברו כמעט שבועיים מאז הצגת הרפורמה — ואנחנו לא שומעים שום דבר שיוכל לצרף למחאה עוד כמה אנשים, בעיקר מהמרכז ומהימין המתון, שכרגע יושבים על הגדר.
וכאשר המנהיגים פותחים את הפה, הם יוצרים לפעמים הרבה יותר בלבול
וכאשר המנהיגים פותחים את הפה, הם יוצרים לפעמים הרבה יותר בלבול. כך, למשל, יאיר לפיד פירסם בשבוע שעבר מאמר שבו הוא מתאר את "מכונת הרעל" שעמדה לרשותו של בנימין נתניהו. הייתה מכונת רעל, אין על כך ויכוח. שקרים הופצו בלי מצמוצים. לפיד עצמו היה קורבן בולט של אותה מכונה. עד כאן זה בסדר. אלא שהוא הכניס לרשימה את "הוצאת סלע מאיר" ואת מכון "קהלת". קראתי ושיפשתי את העיניים. מה הבעיה עם הוצאת ספרים שמתמחה בספרים שמרניים? מה הבעיה עם מכון חשיבה ימני? קראתי חלק לא קטן מספרי ההוצאה ופרסומים רבים של המכון. פה ושם הסכמתי. פה ושם התעצבנתי. אבל הם, גם הם, חלק ממכונת הרעל? איזה ספר בדיוק הפיץ שקרים? ואיזה מאמר? טענה טובה הופכת לחוכא ואיטלולא בגלל החוליה החלשה בתוכה. אז כן, ללפיד יש טענות מצוינות. אבל למה הוא טורח לפגוע בהן?
צמיחת הימין האינטלקטואלי
בישראל צמח בעשור האחרון ימין אינטלקטואלי, שכל מי שעוקב אחריו יודע שיש מחלוקות בינו לבין חלק מהשופרות של נתניהו. עיקר הטענות מופנות למכון "קהלת". מדובר בימין ליברטריאני, כך הטענות, שגורר אותנו לתהומות אידיאולוגיים וכלכליים במימון של הון אמריקאי שרוצה להשפיע על ישראל. זה מעניין, משום שעשרות מיליוני דולרים מגיעים לישראל לצורך מימון ארגוני שמאל, שהפכו לראש החץ בקמפיין הדמוניזציה נגד ישראל. הם מנסים להשפיע בתוך ישראל. הם משפיעים מחוץ לישראל. הם עתירי הון. חלק מאותם גופים מנסים לנפץ את הזהות היהודית של ישראל. חלק אחר מנסה לקדם את חיסול המדינה על ידי קידום הרעיון של "זכות השיבה".
לפיד שאני מכיר דווקא יצא נגדם. ב־2018 הוא אפילו אמר: "אנחנו נוביל הליך חקיקה שמטרתו למנוע מארגוני BDS לממן עמותות במדינת ישראל שעוזרות להכפיש את מדינת ישראל". בראוו. אין מדינה שפויה שמאפשרת לגופים שמתנגדים לעצם קיומה לממן ארגונים בתוכה. בקרוב, לפי מידע שהגיע לאוזניי, תהיה חקיקה בעניין. היכן יהיה לפיד? בעד או נגד?
כאשר הוא היה במרכז, זכה לפיד לסדרת מאמרי השמצה בעיתון "הארץ", בגין ההתמרכזות שלו, וככל ששופרות השמאל יצאו נגדו יותר — כך הוא הפך לחזק יותר. בימים ההם, הסקרים של 2016 ותחילת 2017 העניקו לו 27 מנדטים, ולליכוד רק 24. אז מה קרה פתאום? כדי לחזור להיות ראש ממשלה צריך לפיד לעבוד קשה במחוזות הימין המתון, הליברלי, שרוצה רפורמה ברפורמה המשפטית. אבל דקלום סיסמאות ששייכות לשמאל ינציח את שלטון נתניהו. חבל. לא זו הדרך.
בעשור האחרון התגבש בישראל מרכז פוליטי. זו בשורה טובה, שלא מוצאת חן בעיני חלק מהשמאל
בעשור האחרון התגבש בישראל מרכז פוליטי. זו בשורה טובה, שלא מוצאת חן בעיני חלק מהשמאל. הוא רוצה למשוך את המחאה עוד יותר שמאלה. כיבוש ושוב כיבוש. נכון שהם כבר ניסו את זה בבחירות, ולא עברו את אחוז החסימה. אבל זו מנטרה שהם לא יכולים להיגמל ממנה. הם כבר טבעו. עכשיו הם רוצים להטביע גם את המחאה.
מאבק חשוב, אבל מאבק אחר
עפר שלח, במאמר שפירסם אתמול, מנסה גם הוא לדחוף את המחאה לכיוון הכיבוש. אני שותף לחלוטין לדאגה שלו מיצירת מציאות דו־לאומית. זה מאבק חשוב, אבל מאבק אחר. הוא גם מודאג מסוגיית השוויון. מעניין, משום שהעשור הקודם דווקא התאפיין בצמצום פערים. שלח ממשיך בדהרה שמאלה. לא תהיה דמוקרטיה, הוא כתב, במקום שבו מדירים ערבים מהבמה. את מי הוא רוצה להזמין לבמה? את מוחמד ברכה, שעלה לרגל לרוצח כרים יונס? את איימן עודה, שקרא לאנשי כוחות ביטחון ערבים לעזוב את השירות? בקיצור, הוא רוצה שהמחאה תתייצב בין מרצ למשותפת. ומה עם אלפי דתיים לאומיים שמתנגדים לרפורמה? ומה עם המרכז? ומה עם השמאל הציוני? אפשר להניח שנתניהו ולוין מתפללים ששלח ינצח, דגלי פלסטין יתנופפו בגאון, ועל במת המחאה יעמוד אחמד טיבי וידבר על כיבוש. הם יתנדבו לתרום את הבמה והדגלים.
מאז ומתמיד זילזל השמאל במרכז הציוני והלאומי. זה השמאל שכשל, ועכשיו הוא רוצה להכשיל. זו בדיוק הסיבה שאנחנו זקוקים למחאה רצינית ואחראית, עם הנהגה ציונית. וההנהגה חייבת להציג אלטרנטיבה לרפורמה, שתזכה לתמיכה רחבה ככל האפשר. הכדור בידיים של לפיד. הוא מנהיג האופוזיציה. ובתנאי שלא יצעד במסלול של שלח.
