אם יש עדיין ישראלי אחד שלא מבין כיצד הגענו למצב שבו שלושה מכל ארבעה אינם מביעים אמון בבית המשפט העליון, אבל כן מאמינים שמערכת אכיפת החוק מפלה בין האזרחים (מה שנתן לגיטימציה לרפורמה הקיצונית שמקודמת עתה) - הגיעה פרשת הטענות להיעדר שופטים מזרחים, ובפרט מרוקאים, בבית המשפט העליון והדגימה זאת שוב.
הפרשה החלה בהתבטאויות של נשיא העליון בדימוס אהרן ברק, שלפיהן הוא עצמו הכיר בצורך למנות שופטים יוצאי מרוקו ואף עשה מאמץ לאתרם, אבל לא מצא מועמדים ראויים. לפני שבוע הסביר ברק שהקושי נבע ממספר "עורכי הדין המרוקאים שהיו פה ב-1950, 1951... כמה מתוך עורכי הדין שהיו ב-1950 היו כאלה שהיו כשירים להתמנות כשופט שלום ואחר כך כשופט מחוזי? כשיעשו את כל המחקר הזה, יבואו לידי המסקנה שגם אנחנו באנו אליה כשחיפשנו וחיפשנו וחיפשנו, ולא מצאנו".
עם כל הכבוד והאהבה שאני רוחש לנשיא ברק, זה לא נכון. לא רק שהיו עורכי דין יוצאי מרוקו והמזרח כבר בשנים ההן, אלא שאפילו היו אז שופטים כאלה. למשל, השופט בכור שלום שטרית, יוצא מרוקו מטבריה שמונה על ידי הבריטים למשרה הבכירה של שופט שלום ראשי בתל אביב. למרות הוותק שלו ואף ש"הצליח מאד במשפטים", נקבע ש"אין למנותו למשרה משפטית יותר גבוהה". בשל כך בחר שטרית לפרוש מהמערכת ולעבור לממשלה.
הוא לא חריג. זה גם היה גורל ד"ר אהרון שמש, יליד ביירות ששימש שופט מחוזי בחיפה. עם הקמת המדינה נקבע גם לגביו ש"מבחינה מקצועית אין להמליץ עליו". לא עזרה לו העובדה שהוא שפט כבר 21 שנים או שהדוקטורט שלו מארה"ב. במקומו קודמו שני שופטים עם שליש מהוותק שלו: שמעון אגרנט, יליד ארה"ב, ומשה לנדוי, יליד גרמניה. השופט שמש המשיך להיאבק על קידומו, אך לא זכה בו עד שפרש מריר וכאוב בגיל 70. כך גם קרה לשופט יעקב אזולאי מאותו מחוזי בחיפה. אף שנקבע שהוא "שופט פלילי טוב", עובדת היותו "בעל השכלה ערבית" פגעה בו. כך גם שופט השלום בירושלים, עמנואל ידיד לוי, יליד מצרים, וכך שופטים מזרחים נוספים.
מאחר שמערכת השיפוט הישראלית לא נוצרה יש מאין אלא היוותה המשך של מערכת השיפוט המנדטורית (שכללה 23 שופטים יהודים) התוצאה הייתה ששיעור השופטים המזרחים, שעמד ב-1948 על 34%, ירד עד 1953 ל-6% בלבד, בעוד ששיעור השופטים האשכנזים זינק ל-94%. ד"ר נתן ברון, שחשף זאת במחקריו, גילה שלכך היו אחראים שניים: שר המשפטים פנחס רוזן, שהתבסס על רשימה שכתב (אבוי לבושה) השופט חיים כהן, לימים איש זכויות אדם אבל אז ראש "ועדת הטיהור" המקארתיסטית של מערכת המשפט - רשימה שממנה נלקחו הציטוטים במאמר זה.
אין זו חוכמה בדיעבד שנכתבת היום. הדברים זכו לביקורת בזמן אמת. נשיא העדה הספרדית בארץ, אליהו אבישר, כתב מכתב חריף לשר רוזן עוד ב-1948, ובו ציין שהעליון "מורכב רק משופטים אשכנזים... ואין אף ספרדי בתפקיד נשיא מחוזי". רוזן לא טרח לענות לו. גם הכרוזים שנתלו על קירות ירושלים וזעקו ש"בירושלים ש-60% מתושביה ספרדים אין שופט שלום ספרדי אחד!", לא הזיזו לרוזן ולחיים כהן. הם המשיכו למנות את מקורביהם. האשכנזים כמובן.
הנשיא ברק מכיר זאת טוב כמוני וכך גם שאר המגיבים שתמיד ממהרים להגן על המערכת כי "זו לא העת המתאימה לביקורת כשהמערכת מותקפת על ידי מבקשי רעתה" (טיעון שנשמע ברציפות מאז 1998). הם גם יודעים שמספר המשפטנים יוצאי המזרח ומרוקו יעלה מאוד בעשורים הבאים, ושהחל משנות ה-80 יש מהם לא רק פרופסורים למשפטים אלא גם עורכי דין בולטים. למרות זאת המצב כמעט ולא השתנה - וגם מינויה של השופטת גילה כנפי-שטייניץ לעליון לא באמת עזר, כי היא מעולם לא זוהתה כמרוקאית.
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'במקום להודות בהתנהלות פסולה (שהחלה הרבה לפניהם אבל נמשכה אצלם), ממשיכים הנשיא ברק ושאר המגיבים להאשים את כל מי שרק אפשר חוץ מעצמם. התוצאה הרת אסון: המערכת אף פעם לא מתוקנת והציבור ממשיך לאבד בה אמון. בצדק. אין זו רק אשמתם. בה במידה אשמים גם הפוליטיקאים - לרבות ממפלגת הליכוד - שמאז 1977 כמעט ולא עשו דבר לתיקון המצב, למרות רוממות העוול בגרונם.
עם חזרת הכנסת לעבודה בשבוע הבא, חייבים לתת את הדעת לנושא זה. הרפורמה הנוכחית - על אף הצהרות משווקיה - לא עוסקת בזה כלל. גם אם היא תעבור כמות שהיא - ואני מקווה שלא כך יהיה - המצב לא ישתנה. חוסר האמון העצום במערכת המשפט מחייב לא רק הכרה בעוול אלא גם צעדים קיצוניים, דוגמת העדפה מתקנת. זה אולי יעציב כמה מועמדים בהווה ואת מנהלי קמפיין הליכוד וש"ס בעתיד, אבל ישמח את כל מי שישראל חשובה לו.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
