ברקע דיווחים על מתיחות גוברת בין ממשלת ישראל לבין ממשל ביידן, מעניין להציץ בדו"ח שהכין שירות המחקר של הקונגרס האמריקני, ה-CRS (Congressional Research Service), בנוגע לסיוע החוץ שארה"ב מעניקה לנו כחלק ממכלול היחסים בין שתי המדינות. לאורך עשרות עמודים מתאר המסמך תוכניות שהצטברו לכדי יותר מ-150 מיליארד דולר (הסכום לא מותאם לאינפלציה, כלומר בפועל הוא גבוה מכך), יותר מאשר לכל מדינה אחרת. זאת עוד לפני מלחמת חרבות ברזל, שבגינה מקדם הממשל חבילת סיוע נוספת בסך כ-14 מיליארד דולר, לצד חידוש בהול של מלאי תחמושת ותמיכה מדינית.
בנוסף, יש נהלים שמגדילים את השורה התחתונה. למשל, יש מדינות שמקבלות כספי סיוע לפי קצב ההוצאות. לעומתן, מלוא הסיוע לישראל מופקד בראשית השנה בחשבון אמריקני נושא ריבית, ובמשך השנים נהנתה ישראל מערבויות אמריקניות שאפשרו לה לקבל הלוואות בתנאים נוחים, לתועלת משלמי המסים.
הגם שהסכומים משמעותיים – ב-2022 כיסה הסיוע האמריקני 16.5% מתקציב הביטחון של ישראל והיה יותר ממחצית הסיוע הביטחוני של ארה"ב ליתר העולם – לא מדובר רק בכסף, אלא גם במסר נחרץ על הגיבוי שניתן לישראל. זאת ועוד, החוק האמריקני מחייב שמירה על יתרונה האיכותי של ישראל. לצד התועלת הברורה, יש לחוק ערך מוסף: הוא איפשר לישראל לפתח תעשיית ביטחון מתקדמת, שהפכה אותה לאחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• הנכשלת וגם ירשת
• התפכחתי. סמוטריץ' אינו מה שחשבתי
• ההיגיון שבשיגעון של תפיסת הביטחון
• בצומת הכרעה: בין מיטוט חמאס לעסקת חטופים
להשלמת התמונה ייאמר שעד 2007 נהנתה ישראל מסיוע כלכלי משמעותי, אך מאז כמעט הכול מופנה למטרות צבאיות, בעיקר לרכישות מארה"ב. "כמעט", כי נותרו תוכניות אזרחיות, ובמשך השנים אלו הסתכמו ביותר ממיליארד דולר. הן עדיין מממנות תוכניות מחקר ושיתופי פעולה בתחומים מגוונים כמו חקלאות, קורונה ואנרגיה. המגבית היהודית מקבלת כסף לטובת קליטת עלייה, ושורת מוסדות שבהם הדסה ושערי צדק נהנים מתוכנית שנועדה לעודד בתי חולים ובתי ספר לפעול לפי סטנדרטים גבוהים.
אשר לסיוע הביטחוני, הוא מבוסס על הסכמי הבנה שנחתמים אחת לעשר שנים. הראשון נחתם ב-1999, בתקופת ממשל קלינטון. השני נחתם ב-2007, בימי הנשיא בוש הבן. כעת אנחנו בעשור השלישי, והסיוע מגיע מתוקף הסכם חסר תקדים מול ממשל אובמה, שלפיו מדי שנה מבקש הממשל מהקונגרס להקציב 3.3 מיליארד דולר לסיוע ביטחוני לישראל, ועוד 500 מיליון להגנה אווירית נגד טילים, לרבות כיפת ברזל.
מה יקרה ב-2028, כשתסתיים תקופת מזכר ההבנה השלישי? ובכן, במבוא לדו"ח שהוזכר לעיל מיוחס הסיוע הנדיב לארבעה גורמים. הראשון בהם הוא היסטורי ומבוסס על כך שמאחר שארה"ב הייתה הראשונה להכיר בה דקות לאחר ההכרזה על הקמתה, ישראל זוכה לתמיכה אמריקנית. לגבי שלושת גורמים הנוספים, ראוי לתת את הדעת על שבריריותם.
אחד הוא ערכים דמוקרטיים משותפים. ככל שישראל מעמיקה את אחיזתה בשטחים ומרחיקה את האפשרות לפתרון מדיני, כך היא מקרבת סיפוח (למעשה גם אם לא להלכה), על כל המשתמע מבחינת האוכלוסייה המקומית, ועל ישראל כדמוקרטיה. כמו כן, לפי החוק האמריקני, לא יסופק נשק למי שמפר בשיטתיות זכויות אדם. בעבר עלו שאלות בנדון, למשל שימוש בציוד אמריקני להריסת בתי מחבלים, אך אלו לא תורגמו לצעדים מעשיים (ולא ארחיב על התבטאויות גורמים בארה"ב לגבי ההפיכה המשטרית).
הגורם השני הוא מטרות אסטרטגיות משותפות לישראל ולארה"ב במזרח התיכון. ככל שהתנהלות ישראל לא תעלה בקנה אחד עם האינטרסים האמריקניים כפי שארה"ב מגדירה אותם, ייחלש המרכיב הזה. מתוך ציפייה להדדיות ביחסים גוברים הקולות בארה"ב שקוראים להתנות את הסיוע בהיענות ישראל לבקשות כאלו ואחרות.
טובה הרצלבעייתיות בשני הגורמים הללו עלולה להשפיע על הגורם השלישי. במסמך נאמר שקיימת בארה"ב תמיכה פנימית ערה בסיוע. אכן, התמיכה משמעותית, אולם סקרים מורים שהתמיכה בישראל גבוהה יותר בקרב מבוגרים מאשר בקרב צעירים, ואצל דמוקרטים ניכרת ירידה בתמיכה לעומת שנים עברו. מי שסבורים שעומדות לרשות ישראל חלופות לארה"ב, מי שמשוכנעים שאנחנו יכולים להסתדר בכוחות עצמנו, מי שמאמינים ש"יהיה בסדר, לא לדאוג" או "הם צריכים אותנו יותר משאנחנו צריכים אותם" ו"נפסיק למכור להם טכנולוגיה", פטורים מהסקת מסקנות מעשיות.
ליתר מומלץ לגבש שיטות להתמודד עם עמדות הצעירים ועם התפתחויות במפלגה הדמוקרטית, שתמיכתה בנו הייתה עקבית לאורך שנים ונותרה חיונית. ראוי גם להתחשב באינטרסים של ארה"ב, כפי שאנחנו מצפים ממנה להתחשב ברצונות ובצרכים שלנו. ונדרש, גם בימי שבר מאתגרים אלו, לתת את הדעת על עתיד ישראל כמדינה דמוקרטית, שמקפידה על זכויות אדם.
- טובה הרצל הייתה השגרירה בדרום אפריקה ובמדינות הבלטיות, וכיהנה כאחראית על הקשרים עם הקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון
