פרופ' עידית מטות, מנהלת מערך ההרדמה בבית החולים איכילוב, לא מדברת בחודשים האחרונים. מי שהייתה אחת הדמויות הבולטות במשבר הקורונה והובילה קו שלא תמיד התיישר עם מדיניות הסגרים וההגבלות של משרד הבריאות - החליטה בגל ההתפרצות הנוכחי של הנגיף לרדת מתחת לרדאר.
כעת, על רקע חשיפת "ידיעות אחרונות" ו-ynet בדבר הפערים בדיווחי משרד הבריאות לבתי החולים של חולים במצב קשה, היא שוברת שתיקה. בריאיון ראשון מאז הגל השלישי היא מסבירה מדוע הגדרת משרד הבריאות של חולים קשה היא בעייתית, מותחת ביקורת על ד"ר שרון אלרעי פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, ומבהירה שהקורונה תהיה איתנו זמן רב - אז כדאי שנתרגל.
יחד עם מנהל בית החולים איכילוב, פרופ’ רוני גמזו, מטות הובילה את הקו ה”איכילובי” עם פרוץ המגפה, שנראה היה בהתחלה כי המעיט בגודל המשבר. על כך ספג בית החולים שבוא היא גם חברת הנהלה ביקורת, בין היתר משום שהתחזיות האופטימיות לבסוף התרסקו אל קרקע המציאות. מנגד, תומכיה של מטות רואים בה כמי שמובילה קו מתון, חיובי, לא חרדתי שמתנגד להפחדות.
“אני שומעת קולות שקוראים לסגר או לא לפתוח את בתי הספר”, היא אומרת. “אנחנו נמצאים במקום שונה. המחלה היא שונה כי היא כעת פועלת על אנשים שברובם מחוסנים. עבור אלו שאינם מחוסנים זו מחלת הקורונה שאנחנו מכירים, אבל עבור המחוסנים אנחנו לומדים שלמעשה המחלה היא יותר קלה והם לרוב לא מגיעים למצב קשה. אנחנו צריכים ללמוד למה ואיך חלקם בכל זאת מגיעים למצב קשה, חלקם עם איזושהי פגיעה אימונולוגית או סובלים ממחלות רקע מורכבות. עם זאת, אנחנו לא במצב של ‘העתק הדבק’, אלא במצב שונה לחלוטין, ואני בטוחה שכל העולם מביט עלינו”.
היא מבהירה כי “מערכת הבריאות כרגע מוכנה טוב יותר וטוב יעשה שר הבריאות החדש אם יתגבר עוד יותר את המערכת ולא בגלל הקורונה אלא בגלל כל מערכת הבריאות בארץ, בעיקר בפריפריה. מערכת הבריאות מורעבת אך אם מדברים על הקורונה אין להסיק שמה שהיה הוא שיהיה. אנחנו מדברים על מאומתים מול חולים קריטיים והדבר החשוב ביותר הוא שבריאות היא לא רק בריאות קלינית או מה קורה בבתי החולים, אלא גם בריאות נפשית וחברתית. יהיו מחלקות פנימיות ויהיו מחלקות טיפול נמרץ קורונה לצידן, בדיוק כמו שיש היום מחלקת לב ולידה טיפול נמרץ לב”.
יום אחרון לחיסון במנה ראשונה
(צילום: עידו ארז, נדב אבס, מוטי קמחי)
פרופ’ מטות, אז האם אנחנו בגל הרביעי של הקורונה?
“גל יש רק בים. יש כרגע וריאנט שהחיסון לא מגן מפניו במאה אחוזים. אנחנו רואים את זה. יש מאומתים וחולים מחוסנים עם הווריאנט, ויהיו בהמשך נוספים. זה מאוד דומה לנגיפים אחרים שעושים מוטציות והחיסונים לא עובדים, כמו השפעת. אנחנו צופים שיהיו וריאנטים כאלו ואחרים שנצטרך ללמוד לחיות איתם, וזה אומר שנמשיך לחיות. אנחנו רואים את ההשתלטות של השפעת בחורף, ואני מקווה שיפתחו חיסונים נוספים כדי שנוכל להתמודד עם זה עם השנים. אני לא רואה את זה ממש נעלם”.
האם את מוטרדת מכניסת וריאנטים חדשים דרך נתב”ג או שכבר איחרנו את הרכבת?
“אנחנו הולכים לחיות עם זה תקופה ארוכה, אין אופציה לסגור את החיים ואנחנו צריכים ללמוד לחיות עם זה. צריך לנהל את הנושא הזה בחוכמה. נכון שלמדינות עם שיעור תחלואה גבוה אין סיבה לטוס, וטוב שהגדירו אותן. הניטור צריך להיות בתוך נתב”ג ולאחר מכן בבית. הנוסעים צריכים לבצע את הבדיקה עם הנחיתה ולאחר יומיים או שלושה בדיקה נוספת בבית. רק לאחר מכן יש מקום ליציאה מבידוד. האם הווריאנט הבא ייכנס לישראל? הוא ייכנס. אנחנו צריכים מעכשיו ועד שנחליט שהמחלה בשליטה לנטר כל אדם שמגיע ארצה. באשר לווריאנט ההודי, הוא כבר בארץ. כמו שבאנגליה הוא מהווה עשרות אחוזים, זה גם מה שקורה כרגע פה ולכן צריכה להיות בדיקה שמכילה את הווריאנט הנוכחי ותכיל את הווריאנטים הבאים. כשהטכנולוגיה תשתפר, והיא באמת כבר פה, אני חושבת שאנשים יעשו את הבדיקות בבית”.
מה דעתך על מדיניות ההכלה שמוביל ראש הממשלה בנט?
“אני מברכת על זה, אבל זה לא מפתיע כי לבנט מלכתחילה הייתה משנה סדורה שסגר הוא לא הדרך היעילה להתמודד עם מחלה שמתפשטת, ויש דרכים אחרות לעשות את זה. עכשיו, כשרובנו מחוסנים, הדרך הנכונה היא לעקוב, להורות על מניעה כזאת או אחרת כמו מסכות בחללים סגורים, במקום לצאת במדיניות של הפחדה. הדיבור צריך להיות עם ציבור שכבר מכיר את המחלה, התגייס לחיסון ולא רוצה להיות חולה. צריך לבוא עם המלצות ולא הפחדות”.
בקבינט הקורונה טענו כי ד”ר שרון אלרעי פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, דוחפת להטלת מגבלות שלא לצורך. מה דעתך?
“אני מסכימה עם זה לגמרי. אני חושבת שהיא מחמירה, ואנחנו צריכים לשנות את אופן המחשבה שלנו. זו שונות ענקית בין מה שהיה למה שקורה כרגע. גם אם נגיע לאלפי אנשים מאומתים, אנחנו צריכים ללמוד מה קורה איתם, כמה מהם מאושפזים, עם כמה המערכת יכולה להתמודד. הדרך של לסגור את המדינה היא קיצונית ותעלה שוב עם המוטציות החדשות כל פעם מחדש. לא זו הדרך שאנחנו צריכים לנקוט”.
למה היא מובילה את המדיניות הזאת?
“אני לא יודעת. אני חושבת שצריכים לשנות דיסקט. עברנו זעזוע. גם ההבנה שאי־אפשר לנהל את המדינה בצורה כזאת. אנחנו צריכים לחשוב בצורה פרוגרסיבית ופתוחה וכל משרד צריך להיערך לכך. במשרד החינוך, שבראשה עומדת כרגע ד”ר יפעת שאשא־ביטון שעושה את עבודתה באמת נאמנה, אין לי ספק שהיא מכינה ונערכת לאחד בספטמבר. כל משרד צריך להכין את תוכנית העבודה שלו ואם תהיה החמרה במצב החולים הקריטיים, נצטרך לחשוב אחרת. לשמחתי, זה הקו שמובילה הממשלה כרגע. לקולות הקיצוניים אין כרגע על מה להסתמך כי הם מניחים שמה שהיה הוא שיהיה”.
האם באמת מאושפזים פחות חולים במצב קשה מכפי שמדווח משרד הבריאות?
"כשמדברים על חולים קשים ההגדרה היא שיעור ריווי החמצן בדם (סטורציה). ההגדרה היא הגדרה שרירותית שמתחת לריווי חמצן מסוים, ולא משנה המספר, החולה הוא במצב קשה. צריך להבין שיש אנשים שיש להם ריווי חמצן פחות מהמספר הזה (94 אחוז) שהם לא חולים בשום מחלה שמצריכה אשפוז. למשל, חולים כרוניים שמעשנים ויש להם מחלת ריאות כרונית. אתה לוקח בן אדם שיש לו מחלת ריאות כרונית או אדם עם השמנת יתר חמורה שלא נדבק בקורונה, והסטורציה שלו נמוכה. כשהוא נדבק הוא פתאום נחשב לחולה קשה, למרות שכך הוא היה ויהיה תמיד. זו המחלה שלו. לכן ההגדרה של חולה קשה היא בעייתית וצריכים לבחון כל מקרה לגופו".
אז במה חשוב להתמקד?
"בחשיבות ההגדרה של חולים קריטיים. כלומר, חולים שזקוקים לעזרה נשימתית, באמצעות צינור או הנשמה ללא צינור. זה הדבר המשמעותי. בנוסף, ישנם חולי קורונה שנמצאים במצב קריטי אבל לא בגלל הקורונה. לדוגמה, חולה שנפגע פגיעת ראש ונמצא חיובי לקורונה, אז הוא במצב קריטי בגלל הקורונה? לא, הוא במצב קריטי בגלל פגיעת הראש. צריך מאוד להיזהר".
איך נראה הפער בשטח בין הדיווחים?
"בזמנו, כשהתרעתי על המספרים, זה היה כי ראיתי שיש הבדל בין מה שמציינים עבור בית החולים שלנו, לבין מה שראינו אצלנו. אני כרגע לא יודעת מה קורה בבתי החולים ולא נכנסת לאובססיה הזאת של ניהול הקורונה בצורה חרדתית. הניהול כפי שהוא נראה כעת על ידי הממשלה הוא ניהול שאני מקווה שיישאר יותר מאוזן".
למה משרד הבריאות בוחר בקריטריונים מחמירים לקביעת החולים במצב קשה?
"אני חושבת שבסופו של דבר זה נתון שקל מאוד להוציא אותו. כשמסתכלים לגופו של כל חולה הדבר הנכון יותר הוא לא להסתכל על החולים הקשים כי הנתון הוא נתון מבלבל, אלא על החולים הקריטיים. גם עלייה במספר החולים הקשים, וייתכן שנראה אותה או שלא נראה אותה, היא עדיין לא סיבה להגבלות קשות. אנחנו מדברים על אוכלוסייה אחרת שברובה מחוסנת ואנחנו צריכים ללמוד איך מדינה מחוסנת מתנהגת. אנחנו לא היחידים. יש את בריטניה, קנדה, ארה"ב ומדינות נוספות. האם נכון להגיד שכבר עכשיו במידה ויהיה מספר מסוים של מאומתים צריך לסגור? אני חושבת שזה נמהר".
האם לדעתך המשרד מעוניין להציג נתונים גבוהים יותר בכוונה תחילה?
"אני מקווה מאוד שלא. בוא נחליט שלא".
ועדיין חולים במצב בינוני לפי ההגדרות שלכם נספרים כחולים קשים.
"קלינית, החולים נראים לנו במצב בינוני אבל בגלל ההגדרות הבעייתיות הם נספרים כחולים קשים, למרות שהם לא חולים קשים. ההגדרות הללו של ריווי החמצן מאוד בעייתיות ומבלבלות, ומעלות את המספרים”.
האם לדעתך משרד הבריאות מתנהל היטב בהסברת המצב הנוכחי?
"צריך לעודד אנשים לבדוק את עצמם אם הם מרגישים תסמינים, לשים מסכה או להמליץ לאנשים שיש להם מחלות רקע קשות להימנע ממפגש עם אנשים שאינם מחוסנם או במרחק מסוים. ככלל, הייתי מעודדת אנשים לחיות כי אנחנו נמשיך לחיות במקביל לקורונה. כרגע אין את מופע האימים שראינו בעבר, ולא רואים את הממשלה מופיעה באופן תדיר ומעדכנת על המצב, אלא ניהול אחראי נכון לעכשיו של המגפה".
חברת פייזר ביקשה בסוף השבוע מה־FDA האמריקאי אישור למתן מנת חיסון שלישית. מה עמדתך בעניין?
“אני לא חושבת שלמישהו יש מושג. אני לא וירולוגית ולכן לא אדבר על נושאים שאני לא מבינה בהם”.
את אמנם מתנגדת למגבלות, אך האם בכל זאת תהיה נקודה שלדעתך העניין צריך להישקל?
"כרגע אין שום מקום לנקיטת צעדים מהותיים. מה יקרה בעוד שבועיים, שלושה או חודש? צריכים לנהוג בגמישות, אנחנו לא הולכים עם הראש בקיר. אם חס ושלום יהיו כאן 1,000 חולים קריטיים נהיה במקום אחר. זה לא מה שקורה כרגע, והווריאנט נמצא בארץ כבר כמה שבועות. יש הרבה יותר מאומתים ממה שאנחנו יודעים”.
בשנת הקורונה היית דמות ציבורית בולטת. מאז תום הגל השלישי נראה שנעלמת.
"כל אדם צריך לדעת את מקומו. בזמנו היה לי הרבה מה לומר וכשיהיה לי מה לומר אגיד את הדברים, גם עכשיו. כשעמדתי בראש מערך ההרדמה וראיתי, למשל, שאנחנו לא מסוגלים לתת טיפול ראוי לחולים הקשים, הרגשתי שאני לא יכולה להישאר אילמת, אבל יותר טוב באנונימיות. איכילוב הוא מוסד שאני נמצאת בו 13 שנים ואני מאוד גאה בו. הדברים פשוט נעשים, ולא בהכרח צריכים לדבר עליהם. המסר המרכזי שהייתי רוצה להעביר בראיון הזה הוא 'תנו לעם לחיות'. העם כבר מכיר את ההנחיות והוא ייענה יותר אם הדברים יהיו הגיוניים. חרדה והפחדות לא מובילים לשום דבר. תרפו".
