היינו בדרכנו חזרה מקו החזית של מיקולאייב כשאשתו של מישה שטקל, הנהג והמדריך שלנו, התקשרה לספר לו ששמעה זה עתה פיצוצים עזים מכיוון נמל התעופה של אודסה.
המלחמה באוקראינה – עוד כותרות:
מישה היה מודאג. הם גרים קילומטר וחצי בלבד משם, ובימים האחרונים התגבר ירי הטילים על עיר הנמל שבדרום אוקראינה, לחוף הים השחור. כעבור כמה דקות התבהרה התמונה: כמה טילי שיוט ששוגרו מאזור חצי האי קרים פגעו במסלולי ההמראה והנחיתה המרכזיים של השדה והוציאו אותם מכלל שימוש.
זה קרה אתמול קצת אחרי שש בערב, בעת שאודסה מתכוננת לעוצר מוחלט שיוטל מחשש למתקפה רוסית. "הייתי בקניות בסופרמרקט, כמה בניינים משדה התעופה", סיפרה לנו אמש מרינה פודיה. "בדיוק לקחתי קופסת טונה לארוחת ערב כששמעתי פיצוץ. חשבתי שמישהו הפיל משהו כבד, אבל אז נשמעו עוד שני פיצוצים. יצאתי מהחנות וראיתי שלושה עמודי עשן מעל שדה התעופה".
כמה שעות קודם לכן ביקרנו במקום שהיה פעם בניין הממשל של מחוז מיקולאייב, ונראה כעת כמו בסצנה של סרט פוסט-אפוקליפטי. 34 בני אדם נהרגו כשטיל שיוט רוסי שנורה מספינה בים השחור פגע בשעת בוקר בבניין בן תשע הקומות וחצה אותו לשניים, מותיר אחריו הרס עצום.
גם עכשיו, כמה שבועות אחרי המתקפה, המקום מרגיש כמו זירת אסון. הסמל הלאומי של אוקראינה, שהתנוסס על קיר הבניין ונצפה למרחוק, מוטל עכשיו ברחבה שלמרגלותיו וסביבו פזורים ארונות משרדיים מעוקמים, כספות שהתבקעו מעוצמת הפיצוץ, שרידי מחשבים ותיקיות של מסמכים שרופים למחצה. לצד החומה מוטל הציוד האישי של חיילי המשמר הלאומי שנהרגו במתקפה: אפודי מגן שלא מילאו את ייעודם, מעילים מוכתמים בדם ומכשיר טלפון מרוסק. בלובי הכניסה לבניין אפשר עוד לראות את שרידי הקפיטריה שבה ישבו כמה מהעובדים לאכול ארוחת בוקר כשהטיל התפוצץ מטרים ספורים מהם.
אנחנו עולים לקומה הרביעית עם רב סרן דמיטרו פלטנצ'וק מהצבא האוקראיני, וצועדים לאורך מסדרון ארוך מלא בשברי זכוכיות. יש חדרי דיונים, משרדים, שירותים וחללי עבודה פתוחים - כמו בהרבה מקומות עבודה. אלא שכאן הכל הרוס. "זה הגראונד זירו של מיקולאייב", אומר פלטנצ'וק.
וזה רק אחד מתוך כמה עשרות בניינים שנהרסו בעיר, שפרבריה הדרומיים נמצאים רק עשרה קילומטרים מהכוחות הרוסיים הקדמיים וכ-30 קילומטרים מהעיר חרסון, שנכבשה על ידי צבאו של פוטין. מלון אינגול הפך גם הוא לעיי חורבות אחרי שספג פגיעה ישירה. סטניסלב בן ה-77, המתגורר בבניין שמאחוריו, ישב באותו זמן במטבח עם חתול הספינקס שלו.
"אכלתי משהו ופתאום היה פיצוץ חזק מאוד", הוא שחזר. "כל החלונות נשברו וחלקים מהבניין עפו לי למרפסת". הוא כבר קנה חלונות חדשים, אבל לא הרכיב אותם. "חבל שיישברו שוב", הוא הסביר, והציג בגאווה את הגביע שקיבל אחרי שסיים בגיל 76 ריצת אולטרה-מרתון של 76 קילומטרים. "אני מקפיד לרוץ כל בוקר, גם בזמן המלחמה", אמר סטניסלב. כשאנחנו שואלים אותו אם חשב לעזוב את העיר, הוא כמעט נעלב.
ולא שאין לו סיבות טובות לעזוב. מיקולאייב, שהיא חומת המגן שמונעת מהרוסים להתקדם מערבה לכיוון אודסה, סופגת ירי טילים כמעט מדי יום, לעיתים גם פצצות מצרר, ומתחילת המלחמה נהרגו בה יותר מ-100 אזרחים. ואם לא די בכך, בשבועיים האחרונים חיים התושבים ללא מים זורמים, אחרי שהרוסים פוצצו את צינור האספקה המרכזי.
בכל בוקר יוצאת שיירה של אוטובוסים עם פליטים מערבה לתחנת הרכבת של אודסה, והיא חוזרת כשהאוטובוסים עמוסים מכלי מים לשתייה. זו יוזמה של קיריל גן, ישראלי לשעבר שנולד באוקראינה, עלה לארץ כילד, שירת בצנחנים ולחם במלחמת לבנון השנייה, ולאחר השחרור חזר לכאן.
את המים מקבלים התושבים מכמה מעיינות ברחבי העיר. הם מגיעים עם מכלי פלסטיק ריקים ועומדים בתור כדי למלא אותם, כך שזה לא נדיר לראות אישה בת 80 סוחבת בכל יד שני מכלים של חמישה ליטר.
ליד אחת מנקודות החלוקה האלה פגשנו את ילנה, שעמדה בתור עם עוד עשרות אנשים. כששמעה שאנחנו מישראל אמרה שהבן שלה, אנדריי, גר באשקלון. "אנחנו אוהבים את ישראל ומגיעים אליה כל שנה", היא סיפרה.
100 מטר משם נמצא הבית שבו נולד הרבי מלובביץ', ולידו ערימת צמיגים וכמה בקבוקי תבערה. אם הרוסים ינסו לפרוץ לעיר, כמו שעשו בתחילת המלחמה, הצמיגים יובערו כדי למסך את הדרכים בעשן. בינתיים הרוסים לא מנסים, הם יודעים שזו מלכודת מוות. אבל אפילו מי שזכתה מזלנסקי לתואר "עיר גיבורה" לא יכולה לעצור את טילי השיוט של פוטין.
