הבחירות לכנסת ה-12 נערכו ב-1 בנובמבר 1988, לפני 34 שנים בדיוק. יומיים לפני זרקו פלסטינים בקבוקי תבערה אל אוטובוס ליד יריחו. אם ושלושת ילדיה, וחייל, נהרגו. הזעזוע חולל תפנית של הרגע האחרון בציבור הבוחרים: הליכוד, עם 40 מנדטים, גבר על המערך, עם 39.
פיגועים מושכים את הבוחרים ימינה. התגובה רגשית, מהבטן. היא לגמרי צפויה, לגמרי מובנת. אין לה קשר לשאלה מי עומד בראש הממשלה ומה המדיניות שלו. הפיגוע ביריחו התרחש כאשר ראש הממשלה היה שמיר. אירועי מאי 2021, כולל ההתפרעויות ומעשי הלינץ' בערים המעורבות והרקטות ששוגרו לעבר ירושלים, התרחשו כאשר ראש הממשלה היה בנימין נתניהו. אף על פי כן, הוא ובן טיפוחיו איתמר בן-גביר קוטפים היום את פירות האירועים הקשים ההם.
אני מבין מדוע נתניהו ובן-גביר ממהרים לרקוד על הדם. זאת הציונות שלהם; זאת הציניות שלהם. אני מבין פחות מה עושה התקשורת על במת הריקודים של שניהם, כולל "ידיעות אחרונות". יש לי ויכוח ארוך שנים עם עורכי העיתון הזה, ולא רק איתם, על הדרך שבה מסקרים כאן פיגועים. במקום להיצמד לעובדות מפיצים אימה ופחד.
בעשור האחרון יש ירידה ממשית בתחושת הביטחון האישי. הטרור הפלסטיני בא בגלים: הגל הנוכחי פרץ באפריל, בעיקר בצפון השומרון, ומאז מסרב לדעוך; לכך מצטרפים אירועים אזרחיים אלימים שפוגעים בתחושת הביטחון: החברה הערבית, בארגוני פשע, בתוך משפחות, בין נערים, בנכסים חקלאיים.
"ידיעות אחרונות" הקדיש לגל הטרור הפלסטיני את הכותרת הראשית שלו אתמול (שני), ופירט: "שיא במספר הנרצחים ובפיגועים מאז 2015", "25 קורבנות". לכאורה, כותרת לא פוליטית. סטטיסטיקה, זה הכל. אבל בישראל הכל פוליטי, בכל זמן, ועל אחת כמה וכמה יום לפני הבחירות.
אני תוהה על השימוש במילים "נרצחים" ו"קורבנות". כרבע מההרוגים היו חיילים ושוטרים. הם נפלו על משמרתם, לא נרצחו. מגיע להם הכבוד הזה. כל השימוש במונח "נרצח" לגבי לוחמים ולוחמות בצבא הוא עניין חדש, חלק ממכת ההתקרבנות שהביא עלינו נתניהו. לכו לבתי העלמין הצבאיים. אני לא חושב שתמצאו שם הרבה מצבות שכתוב עליהן "נרצח".
ב-2021 נהרגו 21 ישראלים ממעשי טרור, ציין בידיעה הכתב הצבאי יוסי יהושוע. ב-2022 נהרגו 25. השוואת מספרי הרוגים כשמדובר בטרור מופרכת בעיניי. טרור בא לשבש את החיים במדינה: זאת מטרתו. באירועי מאי 2021, לפני ובזמן מבצע שומר החומות, שובשו קשות החיים בתוך ישראל; הפצע שנפתח אז מדמם עד היום. הם לא שובשו ב-2022.
אין לי מושג מדוע בחר העיתון לנפח לממדים היסטוריים את הידיעה; אין לי מושג מדוע עשה זאת יום לפני הבחירות. אני יודע מהשגיאות שאני עשיתי בעבר כמה משמעות יש לפעמים לעיתוי של ידיעה ולמיקום שלה בעמוד הראשון. אין פלא שנתניהו, אוהב ידוע של העיתון הזה, מיהר להפיץ את תצלום העמוד הראשון במכונות התעמולה שלו. אם זה לא יעזור לו, זה יעזור לשותפיו.
כן, אין דרך להתעלם מבן-גביר בבחירות האלה. ההצלחה שלו בסקרים נשענת על שני מעגלי בוחרים סותרים. האחד, ישראלים מפוחדים. חלקם מאמינים שבן-גביר יעשה במדינה סדר; השני, ישראלים אלימים. חלקם מאמינים שבן-גביר יהפוך את הנטיות האלימות שלהם ללגיטימיות, יצייד אותם באקדחים וישסה אותם בערבים, בשמאלנים, בכל מי שלא בא להם טוב.
נחום ברנעצילום: אלכס קולומויסקיעל השילוב הזה קמו תנועות פשיסטיות באירופה: רוצים איש חזק; רוצים רישיון להתפרע. מרבים לומר שבן-גביר וסמוטריץ' הם הזנב שמכשכש בכלב. אני חושש שהאמירה הזאת לא מעודכנת: הם לא הזנב - הם הכלב. נתניהו טיפח אותם ואיחד אותם כי ראה בהם חמורו של משיח: הוא המשיח; הם עושי דברו, החמור. הוא עלול לגלות שהם המשיח והוא החמור. אולי על זה אנחנו הולכים להצביע היום: על החירות להחליט שאנחנו לא חמורים.
בדרך אל הקלפי ראוי לומר כמה דברים בשבחו של פוליטיקאי אחד שלא עומד לבחירה היום. שמו נפתלי בנט. הוא קיבל את ראשות הממשלה כתוצאה מצירוף מקרים שלא הוא היה אחראי לו. הוא התגייס לתפקיד כמו שחייל מתגייס למילואים: למען העניין, לא למען עצמו. ממשלה שהייתה משותקת במשך שנתיים ויותר חזרה לתפקד. התקציב עבר; השרים עבדו; יחסי החוץ התייצבו. הוא עשה את כל זה בעוד הוא וסיעתו נתונים למתקפה אישית מכוערת, אלימה, ועשה את זה ברוח טובה, מפרגנת. מי שייבחר היום לכנסת הבאה יכול לראות בבנט מודל לחיקוי.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
