בשבוע שעבר עברו במליאה בקריאה טרומית שתי הצעות חוק דומות של ח"כים חרדים, שמבקשים להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים ולאפשר לדון בבוררות בסוגיות אזרחיות, בהינתן הסכמת הצדדים. זאת הצעת חוק שניסו לקדם בשנים האחרונות, מאז שס-2006 ביטל בג"ץ את היכולת של בתי הדין הרבניים לדון בהסכמה בבוררויות אזרחיות. בפעמים הקודמות שהצעת החוק עלתה לדיון היא נתקלה בהתנגדות מקיר לקיר של ארגוני הנשים. כמובן שישנן נשים שזכו לדיון ענייני והגון, וסביר להניח שיהיו נשים חרדיות ודתיות שיהיו שבעות רצון מהאפשרות לקיים בוררות בהסכמה במערכת בתי הדין הרבניים. אז מה בכל זאת הבעיה?
ראשית, המובן מאליו: בתי הדין הרבניים הם מוסדות דתיים והלכתיים. הדין שמכוחו הם מכריעים הוא ההלכה האורתודוכסית שנבנתה באופן מוחלט על פרשנותם של פוסקי הלכה גברים. למרות עליה מסוימת לאורך השנים באפשרויות של נשים לקחת חלק במסגרת בתי הדין, גם היום את תפקיד הדיינים מאיישים גברים דתיים בלבד. זה לא מצב מתקבל על הדעת, וניתן לשנותו גם במסגרת תפיסה אורתודוכסית שמרנית שלא מכירה בנשים דייניות (למשל דרך הצבת נשים כנציגות ציבור בהרכב, בדומה לבתי הדין לעבודה).
שנית, הדין שמכוחו פוסקים בתי הדין הרבניים הוא במסגרת מערכת דינים מקבילה, שלא כפופה למערכת המשפטית הקיימת ומתעלמת מהתפתחויות חקיקתיות ועקרונות יסוד כגון שוויון, כבוד וחירות, חופש העיסוק ועוד. זאת שיטת משפט ארכאית, שמוטה בבסיסה לרעת נשים, וגם דרך יישומה ופרשנותה על ידי בתי הדין מנציחה פערים ואי-שוויון מגדרי. הוכחה ברורה לכך היא שכשעבר חוק שיווי זכויות האישה, תשי"א-1951, לפני יותר מ-70 שנה, הוחרג ממנו נושא איסורים והיתרים של נישואים וגירושין, המתבססים עד היום על הדין הדתי, ללא חלופות. מצב זה מעמיד את ישראל כדמוקרטיה היחידה בעולם שאין בה נישואים וגירושין אזרחיים.
שלישית, יגידו התומכים בהצעה שמדובר בבוררות בהסכמת הצדדים, ומי שאינה מעוניינת בכך יכולה להדיר את רגליה, ולא להשתמש בהרחבת הסמכויות כאמור. כאן עולה השאלה בנוגע לכנות ההסכמה הנדרשת. במסגרת מחלוקת אזרחית, לא נדיר שבין הצדדים קיימים פערי כוחות ממשיים, כדוגמת עובד–מעסיק, בפרט כשמדובר בנשים שנהוגה כלפיהן אפליה ממוסדת, ולא כל שכן נשים באוכלוסיות מוחלשות בקהילות סגורות, מה שמעמיד בסימן שאלה את היכולת לסרב להליך.
בנוסף, המשמעות של קיום הליך בוררות במסגרת בתי הדין הרבניים משמעו קבלת מכתב מזמין להליך בוררות שעליו מתנוסס סמל המדינה. לא מופרך להניח שמכתב כזה כשלעצמו הוא דבר מרתיע, שעשוי להוביל רבים לקבל את הליך הבוררות המוצע, גם כשבמכתב מצוין שנדרשת לכך הסכמת הצדדים. כך שגם אם על פניו, מטרת החקיקה היא להשיב את הגלגל אחורה, קביעת סמכות לבתי הדין בחוק יכולה להוביל לא רק למצב של טרום 2006, אלא להרחיב משמעותית את פעולת בתי הדין הרבניים, בחסות החקיקה החדשה.
מיכל גרא מרגליותצילום: עו"ד עמית יפהסוגייה נוספת היא העיתוי שבו מקודמת כעת הצעת החוק. העלאתה דווקא בעת הזאת מעלה חששות כבדי משקל בנוגע לתוצאותיה. כידוע, לכל מהלך יש קונטקסט, והנסיבות הנוכחיות מהוות שיא של גל עכור של פגיעה במערכת בתי המשפט האזרחית, שיש לו השלכה ניכרת על זכויות נשים ושוויון מגדרי בישראל, מכיוון שחלק לא מבוטל מהזכויות הקיימות הושג באמצעות הליכים משפטיים, וממשיך להישמר על ידם.
הן הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים ומתן אישור לזליגה לדין האזרחי, והן צמצום כוחם וסמכויותיהם של בתי המשפט האזרחיים, הם נתיבים מסוכנים לנשים. השילוב שלהם הוא הגרוע שבכל העולמות. החלפת מערכת אזרחית במערכת הלכתית היא פגיעה מכוונת בזכויותיהן ורווחתן של נשים.
- מיכל גרא מרגליות היא משפטנית ופעילה חברתית, יועצת ומרצה בתחומי מדיניות ומגדר. לשעבר מנכ"לית שדולת הנשים בישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
